"מקימי", יום 21:30, "הוט 3"
אז היה עניין ציבורי מסוים, ראיונות בפרינט, כיסוי נרחב של ההשקה הנוצצת והתעסקות בפרטים - מהגדולים, כמו המסע הרוחני של נועה ירון מהווילה של "שישי חי" ועד לתשובה שלמה, ועד לזוטי-הזוטות, כמו המחשוף בגב השמלה הצנועה-לכאורה שלבשה יעל פוליאקוב לערב הפתיחה. גם הקאסט נראה מבטיח: מוקי משב"ק ס', שי אביבי, פוליאקוב עצמה ועוד רבים וטובים.
רק שנדמה שמרוב נקודות, אף אחד לא טרח למתוח ביניהן קווים ולבחון איך נראית התמונה השלמה, והתוצאה מאכזבת. אני מודה שאני מתקומם מראש לנוכח ניסיונותיהם של מי שראו את האור, להנחיל קצת מהנוגה הגנוז הזה לכולנו. יחד עם זאת, על התפר שבין החרדיות לחילוניות, נוצרו כאן לא מעט ספרים מצליחים, סרטים טובים וסדרות מרתקות. "מקימי" לצערי, אינה אחת מהן.
הבעיה הראשונה והקטנה יותר היא פוליאקוב עצמה. עקבתי אחרי הקריירה שלה מימי "אחד העם 1", דרך "הכול דבש" (שזכתה לשבחי הביקורת, לטעמי בעיקר מתוך כבוד, ראוי לכשעצמו, לישראל "פולי" פוליאקוב), קטעי ההומור הרעים ב"מה נסגר" עם רועי בר-נתן, ועתה - "מקימי".
ובכן, אני חייב לומר שמעבר לעצבנות שהיא משרה על כל סצנה כמעט, לא מצאתי בה משהו יוצא דופן. כשהיא מנסה להצחיק זה לא עובד, לפחות עליי, וכשהיא מנסה להיות רצינית, זה נראה לא אמין.
גם מוקי, בתפקיד מי שהיה "ילד טבע" בילדותו והולך ומתכנס אל תוך עצמו, נכשל במבחן הראשון של כל שחקן: למרות אינטליגנציה מובנית, הוא לא מצליח לעורר אמפתיה שתגרום לך לרצות להמשיך הלאה עם הסדרה ולגלות מה עולה בגורלו.
וכששני הגיבורים הראשיים לא מוצלחים, גם עלילה טובה לא יכולה לגרום לסדרה להתרומם, במיוחד כשב"מקימי" היא פשוט לא מעניינת מספיק.
סדרה טובה מצליחה להתרומם מעל הקשרים תרבותיים: "סרוגים" למשל, הייתה קודם כל סדרה טובה, רק אחר-כך אפשר היה לבחון את הדיאלוג הדתי-חילוני שהיא מקיימת. ב"מקימי" המושקעת אין אפילו עניין לפתח דיאלוג שכזה.