כשהייתי סטודנט לתואר ראשון היה לי מרצה משובח להיסטוריה של המאה ה-20, שהייתה לו בדיחה קבועה: ועידות שלום באירופה הן כמו ברית-מילה - לקטנים חותכים והגדולים אוכלים עוגות.
אלא שוועידת ז'נבה לא השיגה שלום. מדינות המערב לא אכלו שם עוגות, וישראל לא צריכה לנהוג כאילו חתכו לה חלק קריטי.
אנחנו חיים בזמנים מוזרים. הניצחונות אינם מוחלטים וההפסדים אינם גמורים. העידן הזה חלף כנראה במאה ה-20, אחרי הנפת הדגל האדום על הרייכסטאג הגרמני; והדגל האמריקני באיוו-ג'ימה ביפן. משטר האייתוללות באיראן לא בא על ברכיו להסכם ז'נבה, ומנגד איש לא ניצח ניצחון ברור, חד, היסטורי.
אחרי שהייתה בשנים האחרונות "הילד הרע של העולם", שמאיים לשלוף את חרב המטוסים מהנדן, תוך שהיא מספקת מודיעין קריטי בזמן אמת לבעלות-בריתה במערב, עבר מהבוקר (א') דף המסרים הישראלי להיות "הילד הקוטר של העולם".
סדק. חריץ. כך כנראה צריך לראות את מה שקרה בליל אמש בז'נבה. סדק דו-צדדי. מעט תמורת מעט. איראן לא מפרקת את פרויקט הגרעין, גם לא מסיגה אותו לאחור, אלא עוצרת במקום את הדהרה אל הפצצה. הסכם היסטורי בז'נבה היה מלווה בהצהרה היסטורית מצד המנהיג הרוחני חמנאי והמנהיג הארצי רוחאני בדבר התנערות מהפצצה. זה לא קרה וכנראה גם לא יקרה.
כאשר ראש ממשל ישראל בנימין נתניהו מבהיר שישראל אינה מחויבת להסכם, הסאב-טקסט שהוא מבקש לשדר לעולם הוא, שהמטוסים כבר מתודלקים בבסיסים. אלא שלכל בר-דעת, מטהרן דרך פריז ולונדון ועד וושינגטון, ברור שישראל אינה יכולה לשלוח את מטוסיה בחצי השנה הקרובה מזרחה. בהיבט הזה נעשה חסד עם חיל האוויר, שממילא יכולותיו מיטביות יותר בהסתלק החורף ובבוא האביב, בעוד חצי שנה.
כל זה נכון בהיעדרה של אותה 'ידיעת זהב': אותה פיסת מודיעין קריטית שתגיע ותצביע בבירור על כך שהאיראנים רצים אל הפצצה. במקרה הזה, כדאי להאמין לבנו של ההיסטוריון כי הוא מרגיש את החרב על הצוואר. או אז, אין לקנא במפעילי הלוויינים, במפעילי הסוכנים, בלוחמי המוסד, במפענחי ההאזנות, ובאחריות העצומה על כתפיהם בחודשים הקרובים, יותר מתמיד.
בתוך כל בליל המלל היוצא מממשלת נתניהו, על ישראל לנסות להשפיע כעת על הסכם הקבע שאמור להיחתם בעוד שישה חודשים. את זה עושים במגעים חשאיים בתוך החדר, בחילופי מידע מודיעיני, ברגישות ובנחישות. לא בריצה מבוהלת לסנאטורים רפובליקנים ולמהדורה הקרובה של פוקס-ניוז.
נסו לבקש מפוטין מטוסים
ישראל נכשלה בהשפעה על הסכם-הביניים. אפשר רק להעריך שחילופי הנזיפות בין נתניהו לממשל אובמה לא סייעו לכך. האמריקאים אינם תמימים ואינם טיפשים. אלא שאת הסיכונים שאפשר לקחת מעבר לאוקיינוס קשה לקחת מהמזרח-התיכון המהביל.
כל מכפישי ארצות-הברית היו צריכים להיאסף בשבוע שעבר בשדה הניסויים של מערכת הביטחון שדמה שבנגב, לצפות בניסוי שכן היה היסטורי, כאשר לראשונה יירטה מערכת 'שרביט קסמים' רקטה כבדה. מדענים אמריקנים וישראלים הזילו שם יחד דמעות וקפצו יחד לשמיים. כי בלי האמריקנים אין שרביט-קסמים ואין כיפת-ברזל ואין חץ ואין חיל אוויר ואין פצצות מונחות לייזר, ואין עוד הרבה דברים שמאפשרים לישראל לאיים בפעולה צבאית חד-צדדית באיראן. נסו לבקש מוולדימיר פוטין מטוסים ותמיכה בכיפת-ברזל.
הסכם ז'נבה מעניק זמן. הוא מקפיא את תוכנית הגרעין ופותח פתח לפיקוח בינלאומי משמעותי, יום-יומי, חודרני, בפרויקט האיראני. השאלה היא אם הבידוד הישראלי יביא גם לאפס השפעה של ירושלים על הסכם הקבע. זאת, בתנאי שיהיה הסכם קבע והכול לא יתפוצץ קודם.
או שהסכם הביניים יתפוצץ, או שנתעורר כולנו בוקר אחד בעוד כמה חודשים לידיעה מהבהבת של סוכנות הידיעות הצרפתית: 'בשלוש וחצי לפנות בוקר פוצץ במדבר הפרסי המתקן הגרעיני האיראני הראשון'.
הכותב הוא הכתב הצבאי של ערוץ 10