כמו בנובמבר הארור ההואהקול הכי יפה וצלול של ישראל היה שייך למגיש שירים אצילי שכתב מילים ללא מעטים משיריו, אבל בעיקר הותיר חותם ומורשת שמעט מאד אמנים מבצעים, אם בכלל, מתקרבים לעומק ולהיקף השפעתם.
אריק איינשטיין גילם בכל עבודותיו ובכל אמצעי ההבעה שלו אנושיות יפת תואר, יפעה של אהבת אדם בלתי אמצעית, וטבעיות קורנת. וכל אלו גדשו את ההגשות הקוליות שלו, גלשו מהן, ובראו ערך מוסף שהעשיר את שיריו, שירים ששום אמן ישראלי לא הייטיב כמוהו לבחור מהם ולעצב אותם ולפסל בצלילים בצלמו ובדמותו.
ולכן האובדן של אריק איינשטיין מותיר חלל שבדרך כלל משאירים אחריהם רק היוצרים הכבירים ביותר בתחומם, לאו דווקא המבצעים. אבל הוא, ששר מילים ולחנים של טובי הכותבים כאן, שידע לגלות ולטפח את מיטב הכישרונות ולהניב מהם את מיטבם, השפיע על התרבות ועל הישראליות כמו בכירי היוצרים.
ההומור, סוג הגבריות, הארציות, הרישול הכובש בהופעה לצד המוקפדות העילאית במעשה האמנות, הביישנות, החיוך המלוכסן, החיקויים, הצניעות: איינשטיין היה לא רק בכיר זמריה של הארץ, אלא גם אחד מאנשיה המלבבים, מעוררי ההשראה והמיטיבים ביותר. יש זמרים שהגיעו לשפע ולרווחה גדולים ממנו, אבל הנתינה של איינשטיין, הכריזמה והנוכחות שלו, היו מהסוג הנדיר והנעלה ביותר: גם הרחק מעבר למעגל חבריו ומכריו, איינשטיין נגע בנו באופן שהפך את חיינו לעשירים, יקרים, מועילים ומוארים יותר.
איינשטיין האדם והאמן היה הקול היפה והצלול של ישראל, אבל איינשטיין הסמל בעיקר גילם ישראליות שישראלים רבים האמינו כי היא פניה היפות והאמיתיות של המדינה. ובשנים האחרונות, וככל שהמדינה שינתה את פניה, כך איינשטיין, שאמנם פסק מלהופיע אך המשיך לעבוד על שירים חדשים ממש עד ימיו האחרונים, הפך להיות לא רק לדיוקנה של ארץ באמת ישנה, אלא גם של הארץ שכנראה לא נשוב להיות.
וכמו בנובמבר הארור ההוא מלפני 18 שנים, אנחנו, אוהביו של איינשטיין, אבלים לא רק על הענק שהסתלק, ולא רק על החור שאובדנו פער בקרבנו. זהו כנראה אבל משולש: אנחנו אבלים גם על הדיוקן הקבוצתי הנוכחי שלנו, וחרדים מההכרה העמוקה בכך שלכתו של האיש רב היופי הזה אכן מותירה אותנו חשופים יותר בכיעורנו הנוכחי.
