בית המשפט השלום בתל-אביב חייב באחרונה את שירותי בריאות כללית לפצות בכ-1.15 מיליון שקל הורים של צעירה בת 15, ששמה קץ לחייה בזמן שהיתה מאושפזת במרכז לבריאות הנפש "גהה" בפתח-תקווה שמוחזק בידי קופת-החולים. הצעירה גנבה את מפתחות המחלקה הסגורה בה אושפזה, ברחה מבית-החולים אל בניין סמוך ושם קפצה אל מותה.
השופט מנחם קליין קבע כי הכללית ידעה כי הצעירה מחזיקה במפתח מאסטר אשר פותח את הדלתות של כל מחלקה, וכי ביכולתה לברוח בכל עת, דבר שמנטרל את תכליתו של האשפוז. מכאן, שהכללית הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בכך שלא מנעה את הסיכון.
"אילו נקטה באמצעי זהירות ראויים כפי שעשתה בעקבות האירוע הטרגי, כגון החלפת מפתחות, הוספת גגון המונע גישה לגג, כריתת חלק מהעץ שהיה בסמוך לקיר כדי למנוע טיפוס ובריחה דרך הגג - הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מן הסיכוי כי היה מתרחש", נכתב בהחלטה.
האירוע המדובר התרחש ב-2008, וכתב התביעה הוגש ב-2009 בדרישה לפיצויים ממוניים ולא ממוניים. לאחר דיון התיק הועבר אז להליך גישור שלא הניב פרי, ולכן הוא חזר לבית משפט השלום.
הצעירה אושפזה ב-2005 בבית-החולים "גהה" בפעם הראשונה בעקבות בעיות משמעת חמורות והתבטאויות על רצונה להתאבד. היא אושפזה במחלקה סגורה לבני-נוער, שכניסה ויציאה ממנה כרורכה באישור הצוות הרפואי, מה שלא מנע מהצעירה לברוח מהמחלקה מספר פעמים.
ב-2007, לאחר שהצוות התרשם משיפור במצבה, היא שוחררה מהמחלקה הסגורה ואושפזה בפנימייה טיפולית. כחצי שנה מאוחר יותר היא חזרה למחלקה הסגורה בשל "החרפה התנהגותית המלווה בתוקפנות ובסיכון לעצמה". היא עברה בהמשך למלקה סגורה אחרת בעלת ההשגחה החמורה ביותר ב"גהה", שאינה מאפשרת כל יציאה של המטופל.
למרות זאת, הצעירה הצליחה לגנוב מהצוות את מפתח "המאסטר" שפותח את כל הדלתות, ולקחה איתה שני מטופלים אחרים שגם הם מוגדרים כמסוכנים לעצמם - וזאת למרות הימצאותן של מצלמות אבטחה בבית-החולים.
התביעה טענה להתרשלות של צוות בית-החולים ובמישרין גם של קופת-חולים כללית בהשגחה על הצעירה המנוחה, מאחר שלאור בריחות קודמות שלה מהמחלקות, הם ידעו כי ברשותה מפתח מאסטר ולא השגיחו עליה כראוי, ולפיכך לא מנעו את הטרגדיה שהיתה צפויה מראש.
הנתבעת, קופת-חולים כללית, טענה כי "מטרתו של בית-החולים לטיפול פסיכיאטרי היא ליצור למטופלים הדמיה לחיים קהילתיים, כדי שבשאיפה הם ישתלבו עם שחרורם במסגרות מתאימות בקהילה. אין זו מטרתו להוות בית סוהר עבור המטופלים ולקשור אותם או להציב להם שומרים צמודים למניעת בריחתם, מה עוד שגם בבתי סוהר ולמרות ההשגחה שם, אסירים מצליחים לברוח".
עוד טענו באי-כוחה של הכללית כי מדובר היה בבחורה שסבלה מהפרעות התנהגות עוד משחר ילדותה, וכי התנהגותה הסוטה מהנורמה המקובלת המשיכה גם לתקופת היסודי והתיכון. הם טענו כי המטופלת ניצלה הזדמנות לברוח בעת החלפת משמרות בבית-החולים, וכי לאחר מותה נמצאה בדמה רמת אלכוהול משמעותית.
בית המשפט, כאמור, לא קיבל את עמדת הכללית ופסק כי עליה לפצות את הורי המנוחה כדלקמן: 500,000 שקל על כאב וסבל וקיצור תחולת החיים; 400,000 שקל כפיצוי בגין השנים האבודות; 40,000 שקל על הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים בשנים האבודות; הפסד קצבת זיקנה - 13,120 שקל; הוצאות קבורה - 6,000 שקל; הוצאות טיפול פסיכולוגי להורים - 3,000 שקל.
על כאב וסבל להורי המנוחה לא נפסק פיצוי כי זה לא עמד בפן המשפטי.
סך הפיצוי שעל הכללית לשלם להורי המנוחה הוא 962,120 שקל, בנוסף להוצאות משפט ושכר-טרחת עורכי דין בסך 180,000 שקל. (ת"א 16515-11-09).