אחרי כמה שנים של שמועות, הערכות והכחשות כי קבוצת ברונפמן-שראן תמכור את השליטה בבנק דיסקונט , אתמול זה אכן קרה, ובנק דיסקונט עומד להפוך לבנק ללא גרעין שליטה.
אמש (ב') מכרה הקבוצה המחזיקה ב-25% ממניות הבנק, 7% מהמניות למשקיעים מוסדיים ישראלים וזרים, שהופצו באמצעות בנק ההשקעות סיטי במחיר של 6.68 שקל למניה, הנמוך בכ-6% ממחיר המניה אתמול, ובתמורה כוללת של 493 מיליון שקל. הנאמן בהפצת המניות היה יובנק.
קבוצת ברונפמן-שראן, שכנראה בחנה אפשרות למכור את השליטה לבעל שליטה אחר ולא להפיץ את המניות, בחרה בסופו של דבר בהפצה, תוך שהיא מוותרת על פרמיית שליטה שעומדת לרוב על 20% מעל מחיר המניה בבורסה. על רקע ההודעה אתמול, והכוונה להפיץ 8% נוספים - מה שצפוי להביא לגידול בהיצע המניה - ירדה היום מניית הבנק בכ-3% במסחר (נכון לשעות הצהריים).
אמנם הקבוצה נותרה עם 18% מהמניות, ואולם לפי כללי בנק ישראל היא ויתרה דה-פקטו על היתר השליטה, וכעת נכנס הבנק לתקופת מעבר. במסגרת תקופת המעבר, לבעלי השליטה יש כעת שנתיים למכור מניות נוספות, כך שבסיומן כל צד בקבוצה יירד להחזקה של מתחת ל-5% ממניות הבנק. לפי הערכות, תהליך זה יושלם במהלך 2014. עוד נציין כי במהלך תקופת המעבר, יצטרכו דירקטורים הקשורים לבעל השליטה לעזוב את הבנק. לפי הערכות, מי שיצטרך להתפטר הוא יוסף צ'חנובר, בן 80, המקורב מאוד לבעלי השליטה ונחשב דירקטור דומיננטי בקבוצה. צ'חנובר יצטרך לעזוב את הבנק עד יוני 2014.
לצ'חנובר לא ימונה מחליף בשלב זה, אלא רק באסיפת בעלי המניות הכללית הבאה של הבנק. המועמדים ייבחרו על ידי ועדה חיצונית בפיקוח בנק ישראל, כפי שקורה כיום בבנק לאומי. עוד נדגיש כי יוסי בכר, יו"ר הבנק, אמנם מונה על ידי בעלי השליטה, אך הוא יישאר בתפקידו. נוסף על כך, ובהתאם לכללי בנק ישראל, החל ביוני 2014 זכויות ההצבעה של הצדדים בקבוצה יירדו ל-5% בלבד לכל צד (ברונפמן ושראן), גם אם בפועל יחזיקו במניות בשיעור גבוה יותר.
הרווח היה יכול להיות גדול יותר
קבוצת ברונפמן-שראן צפויה לצאת מההשקעה בדיסקונט ברווח נאה, אך לא מזהיר. המניות שנרכשו ב-1.3 מיליארד שקל, שוות כיום 1.9 מיליארד שקל. הקבוצה לא נהנתה יותר מדי מדיבידנדים; במשך השנים הבנק חילק דיבידנד רק פעם אחת, ומנגד ביצע הנפקת זכויות, שקיזזה את הסכום שקיבלה הקבוצה בדיבידנד. בשורה התחתונה, ב-9 שנים הניבה ההשקעה לקבוצה רווח של 600 מיליון שקל, המשקפת תשואה של 46%, כלומר פחות מ-5% בשנה.
נדגיש כי בסופו של דבר ייתכן והרווח יהיה נמוך יותר, שכן הקבוצה צפויה להפיץ את המניות במחיר הנמוך ממחיר השוק. כמו כן, הידיעה שהקבוצה עומדת למכור את המניות צפויה ללחוץ עוד יותר כלפי מטה את מחיר המניה. עם זאת, חשוב לציין כי התחזקות השקל בשנים שבהן החזיקה הקבוצה בבנק, משחקת לטובתה. צריך לזכור כי קבוצת ברונפמן-שראן אמריקאית, ולכן נכון יותר להסתכל על התשואה במונחים דולריים. בתקופה החזקתם בבנק, התחזק השקל בכ-23%, כך שבמונחים דולריים, התשואה שרשמו היא 92%, כ-8.5% לשנה.
אלא שהרווח של הקבוצה היה יכול להיות גדול יותר באופן משמעותי. בהפרטת הבנק בשנת 2005, קיבלה הקבוצה אופציה לרכוש עד סוף 2008 עוד 25% מהמניות לפי מחיר של 5.08 שקל למניה (צמוד למדד דצמבר 2004).
בעת השלמת העסקה, כבר הייתה המניה במחיר גבוה באופן משמעותי (יותר מ-40%), הקבוצה בחרה שלא לממש את האופציה, על אף הרווח "על הנייר" שהיא מגלמת. בהמשך ירדה מניית דיסקונט, עד אשר האופציה יצאה מחוץ לכסף, ולא מומשה.
התחלה חיובית, ההמשך פחות
ההרפתקה של קבוצת ברונפמן-שראן בבנק דיסקונט נחשבת קצרה יחסית. לרוב, שליטה שנרכשת בבנק נעשית לשנים ארוכות. גרעין השליטה בדיסקונט גובש בשלהי 2004, כאשר שני המתמודדים בהפרטת דיסקונט, משפחת ברונפמן ורובין שראן, חברו לקבוצה אחת שניהלה מו"מ מול המדינה.
כמתמודדת היחידה בהפרטה הצליחה קבוצת ברונפמן-שראן להשיג מהמדינה מחיר מצוין. הקבוצה רכשה בתחילת 2005 נתח של 26% ממניות דיסקונט במחיר של 5.1 שקל למניה, ושילמה תמורתם 1.3 מיליארד שקל.
משפחת ברונפמן הייתה הגורם הדומיננטי שרכש 15.6% ממניות הבנק, המהוות 60% מגרעין השליטה. שראן רכש 10.4% מהמניות, המהוות 40% מגרעין השליטה. כאמור הקבוצה רכשה את המניות בתחילת 2005, אך העסקה הושלמה רק שנה לאחר מכן.
ההתחלה הייתה חיובית: במהלך אותה שנה קפצה מניית דיסקונט ב-45% והגיעה לשער של 9.2 שקלים, כמעט מחיר שיא, ואולם המחיר ששולם למדינה היה המחיר שסוכם שנה קודם. המדינה אמנם קיבלה ריבית של 4%, אבל המחיר לא הותאם לזינוק במניה. התוצאה שכבר בעת הרכישה הייתה הקבוצה מורווחת על הנייר ביותר מחצי מיליארד שקל.
לקבוצה הייתה, כאמור אופציה לרכישת 25% ממניות המדינה, ואולם היא התמהמה במימושה. בינתיים החל המשבר הפיננסי, ומניית דיסקונט - בדומה ליתר מניות הבנקים - צנחה בעשרות אחוזים, והאופציה נותרה מחוץ לכסף. אם היו מממשים את האופציה במחיר האפשרי, היו יכולים להכפיל את הרווח ל-1.2 מיליארד שקל.
כאשר קבוצת ברונפמן-שראן רכשה את דיסקונט, הציפייה הייתה שהם יצליחו איפה שהמדינה, שהייתה בעלת השליטה הקודמת, נכשלה - לייעל את הבנק. אלא שבפועל הם גילו שהמצב לא פשוט כפי שהוא נראה: ועד העובדים המיליטנטי הקשה בגמישות הניהולית, וקשה היה לבצע שינויים משמעותיים בבנק, ולגרום לו לפרוץ קדימה. זאת ועוד, בשנים האחרונות איבד דיסקונט את תואר הבנק השלישי בגודלו לטובת מזרחי טפחות.
וכאילו כל זה לא מספיק, החל המשבר הפיננסי שבעקבותיו עלו דרישות ההון של בנק ישראל מהבנקים. דיסקונט היה בבעיה החמורה ביותר מבין הבנקים, ונדרש למאמצים משמעותיים בכדי לעמוד ביעדי הרגולציה.
הייתה ציפייה כי קבוצת ברונפמן-שראן תפתח את הכיס ותזרים לבנק הון, בכדי לסייע לו לעמוד בדרישות, ולפנות משאבים לצמיחה; ואולם בפועל הקבוצה לא עשתה זאת. היא אמנם השתתפה בהנפקת זכויות שביצע הבנק בשנת 2010, אך הזרימה סכום הדומה לסכום שקיבלה מהבנק בדיבידנד.
בינתיים מניית דיסקונט הלכה והתדרדרה עד לשפל של 2.4 שקלים במארס 2009. דיבידנד אין וגם לא נראה באופק, והקבוצה הבינה כי לא תרווה נחת מהשקעה זו. כבר אז החלו להישמע הערכות כי הקבוצה אינה מרוצה מההשקעה וכי היא מעוניינת למכור את הבנק. פרסומים אלה הוכחשו על ידי הקבוצה, שטענה כי היא רואה בבנק השקעה אסטרטגית, אלא שככל הנראה נעשו גישושים שונים לבחון את המכירה.
מה שהקשה על המכירה הוא שבסוף 2010 החליטה המדינה למכור את יתרת מניותיה בבנק, לאחר שקבוצת ברונפמן-שראן סירבה לממש את האופציה לרכישת המניות. הפצת מניות דיסקונט בשוק לחצה על המחיר כלפי מטה, והכבידה בכך על הבעלים.
במשך השנים פורסמו מדי פעם הערכות כי הקבוצה במגעים עם איש עסקים זה או אחר, או שהיא שוקלת להפיץ את מניותיה בשוק. בסופו של דבר, אחרי כמה שנים של שמועות, ואחרי שהמניה עלתה ביותר מ-20% בשנה האחרונה, בקבוצה החליטו למכור את ההחזקות, אך לעשות זאת באמצעות הפצתן בשוק, תוך ויתור על פרמיית השליטה.
