1. השבוע פרסם אגף שוק ההון באוצר סקירה שכותרתה "מסגרת לניתוח תיק נכסי הגופים המוסדיים בישראל", ובה שפך אור על כמה היבטים הנוגעים לסוגיית הריכוזיות בתיקי ההשקעות בחיסכון לטווח ארוך. מהסקירה עלה בין היתר, שחלקן של מניות המשתייכות למגזרי הבנקאות והנדל"ן משמעותי בחסכונות הציבור הרבה יותר מאשר חלקן היחסי בשוק ההון.
זאת ועוד, יותר ממחצית מתיק המניות והאג"ח של הגופים המוסדיים בשוק המקומי נמצא בניירות הערך של 20 חברות ציבוריות בלבד. הללו מהווים יותר משמינית מכלל הנכסים בתיקי ההשקעה הפנסיוניים בארץ (ומעל לשישית מתיקי ההשקעות של קופות הגמל, קרנות הפנסיה החדשות והפוליסות המשתתפות ברווחים - לא כולל הקרנות הוותיקות).
נתונים אלה הם חותמת נוספת על כך שתיקי המוסדיים בישראל נסמכים במידה רבה מדי על כמה כלונסאות מרכזיים: השוק המקומי על הסכנות הגיאופוליטיות הקיימות בו; כמה ענפים מרכזיים (שיש ביניהם קורלציה לא מעטה - כך שכאשר רע לאחד רע גם אצל השני); התבססות על כמה חברות ענק מקומיות, ובראשן בנק הפועלים, בנק לאומי וחברת החשמל - על הר חובותיה וסימן השאלה בדבר יכולתה לשרת את חובותיה בעתיד. אין ויכוח: יש ריכוזיות רבה מדי בתיקי החיסכון הפנסיוני של הציבור, והירידה שהאוצר הציג בחלק מההיבטים היא סמנטית בעיקרה.
2. אחת הסיבות לריכוזיות היא ההעדפה של מנהלי ההשקעות המוסדיים - שהגדולים בהם מנהלים תיקי ענק של עשרות מיליארד שקלים - להתכנס רק להשקעות גדולות וסחירות, במקביל לכך ששוק ההון "האמיתי" בישראל פשוט קטן מדי, וגם כתוצאה מכך.
לא פעם כתבנו כאן שאת המוסדיים מעניינות רק ארבעים מניות גדולות - ומבחינתם ניירות הערך של החברות האחרות והקטנות יותר מהוות לא אחת מלכודת נזילות (בוודאי בהשקעות של סכומים ניכרים). כעת מתברר שמדובר במספר נמוך אף יותר.
זה גם מה שמעניין את המשקיעים הזרים שאנו מחפשים ורוצים בבורסה שלנו. בסופו של דבר, יש כאן עדיין רשימה מצומצמת למדי של חברות שמספקות מענה לדרישות של משקיעים גדולים לטווח ארוך, שמחפשים השקעות במיליוני שקלים רבים ויכולת לצאת מהשקעות אלה בזמן אמת, מבלי להשפיע על השוק. רוב החברות האחרות, שאינן נמנות עם 20 הגדולות בתיקי המוסדיים, כנראה אינן יכולות לספק את המענה לזה.
3. תרופה חשובה לריכוזיות היתר הקיימת בתיקי המוסדיים היא יציאתם להשקעות בחו"ל, ולאפיקי השקעה אלטרנטיביים, כמו נדל"ן וקרנות פרייבט אקוויטי - כפי שאכן קורה בשנים האחרונות.
אלא שלאחרונה נקטה הממונה על שוק ההון באוצר, דורית סלינגר, דווקא מהלך המנוגד לכך לכאורה, אשר זוכה לביקורת רבה מצד מוסדיים ומנהלי השקעות פרטיים (שלהם יש אינטרס ברור בביטול ההנחיה החדשה).
לפני כשבועיים פרסמה הממונה טיוטת תקנות "הוצאות ישירות בשל ביצוע עסקאות" שבה היא קובעת תקרה לגובה ההוצאות שמותר לגופים המוסדיים לגבות מהעמיתים, נוסף על דמי הניהול, בשיעור מקסימלי של 0.15% מהנכסים הצבורים. שיעור זה נמוך משמעותית משיעור הגבייה הנוכחי בגופים המוסדיים הגדולים המשקיעים בחו"ל.
מדובר בתקנות שנוצרו במטרה לתמרץ את המוסדיים להשקיע יותר בחו"ל ובאפיקים אלטרנטיביים, באמצעות מתן אפשרות לממן את עלויות ההשקעה על חשבון החוסכים.
אין ויכוח שאסור לתת למוסדיים "לרוץ חופשי" בשדה גביית ההוצאות הישירות, וטוב שבוחנים סוגיה זו ומאירים אותה. אבל הגבלת ההוצאות הללו בצורה גורפת עלולה דווקא לפגוע בחוסכים בטווח הארוך, אם תבלום את המשך מגמת הפיזור של התיק הפנסיוני מעבר לשוק ההון הקטן והצפוף של ישראל.