בשלב מסוים בשיחה, פרופ' עירן הלפרין חותך את כל המלל האקדמי ואומר בפשטות כמעט כואבת את מה שכולם יודעים: "אם תיקח אנשים שאינם מעורבים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ותשאל אותם איך פותרים את הסכסוך, זה ייקח להם בערך חמש דקות. אנחנו יודעים את זה כי אנחנו עושים ניסויים כאלה. אבל אם תיקח אנשים שמעורבים בסיפור, תגלה שהם באים עם הרגש ועם הזיכרון הקולקטיבי שלהם ועם הנרטיבים שלהם, ואז מדובר במשהו אחר לחלוטין". הרגש, כך נראה, הוא הבלסמי של כל סכסוך.
אנחנו מקיימים את השיחה עם הלפרין ועם שותפתו, ד"ר תמר שגיא, במעבדה לפסיכולוגיה של קונפליקטים ופיוס בין קבוצות, שהוקמה לפני שלוש שנים במרכז בהרצליה. המטרה המוצהרת היא חקר תהליכים פסיכולוגיים - וגם ניסיון לגזור מהם שיטות פעולה ליישוב סכסוכים.
"עד השנים האחרונות החוקרים היו טובים מאוד בתיאור התהליכים שמובילים לסכסוכים, אבל הרבה פחות טובים ביצירת כלים ליישב אותם", מסביר הלפרין. "בשנים האחרונות אנחנו עושים את זה בצורה מאוד מוצלחת במעבדה, ולכן אנחנו רוצים לפתח אסטרטגיות, להוציא אותן מהמעבדה".
שני החוקרים אמנם עובדים יחד במעבדה המשותפת, אבל מתמקדים גם באופן עצמאי בתחומים שונים. על קצה המזלג, ההתמחות של הלפרין היא בתחום הקרוי "ויסות רגשות" ובהשלכות של השליטה בו ביישוב סכסוכים, ושגיא חוקרת תהליכים פסיכולוגיים הקשורים במתחים ובהרמוניה בין קבוצות. במילים אחרות: הוא חוקר את האדם כאינדיבידואל, היא בוחנת את האדם כחלק מקבוצה. זיווג אקדמי משמיים.
האירוניה של ההרמוניה
העניין הראשוני של הלפרין במציאת פתרון לסכסוך האזורי הוא תוצאה ישירה של הפציעה הקשה שלו במהלך שירותו הצבאי. הלפרין, אז מפקד צוות צעיר בגולני, עלה (פיזית, ממש) על מארב של לוחמי חיזבאללה שירו בו מטווח אפס וחוררו את כל פלג גופו העליון בצרור ארוך. שתי ידיו רוסקו לחלוטין, הוא היה במצב אנוש, אבל באמצעות טיפול מסור וכמויות בלתי נדלות של כוח רצון הצליח לחזור לחיים לאחר שיקום שנמשך כשלוש שנים. את הלימודים לתואר ראשון החל כשהיה עדיין מאושפז בבית לוינשטיין.
כשאני מנסה לברר איתו את משמעות הפציעה ההיא לגבי התחום שבו בחר לעסוק בחייו האקדמיים, הוא מושך באלגנטיות מהסיפור האישי שלו אל המטרה הגדולה: "הדבר הראשון שאנחנו עושים זה לקחת ידע קיים על שינוי רגשי וליישם אותו על קבוצות גדולות. אנחנו בודקים תגובות רגשיות לאירועים פוליטיים, אבל בעיקר תגובות פוליטיות לאירועים. מה שגילינו הוא שכשאנחנו מצליחים לשנות תגובות פוליטיות של אנשים, זה עובר דרך תהליך רגשי. אם זה נכון אז אפשר להשתמש באותם מנגנונים פסיכולוגיים ולייצר דרכם שינוי".
עבודת הדוקטורט של שגיא, המכונה "האירוניה של ההרמוניה", הולכת מהפרט אל הקבוצה, ומצביעה על הבעייתיות של מפגש בין שתי קבוצות מרקע שונה: "בוא ניקח לדוגמה משחק כדורגל, כמו זה שנקבע ובוטל בסופו של דבר, שבו משחקים ישראלים ופלסטינים נגד ברצלונה. עצם המפגש אמור לייצר תחושה של שיתוף. אבל אם חושבים על יחסי הכוח בין הקבוצות, הפלסטיני רוצה לראות שינוי בשטח אחרי מגע כזה. החלש תמיד רוצה שינוי, בעוד שהחזק רוצה לשמור על המצב הקיים. מישהו שראיינתי אמר לי שהפלסטיני בא למפגש כזה כדי שהישראלי לא יישן טוב בלילה, ואילו הישראלי בא כדי לישון טוב יותר בלילה. הוא בא כדי לומר, אני את שלי עשיתי. אז הפלסטיני יוצא מהמפגש הזה מתוסכל בעוד שהישראלי יוצא ממנו מרוצה, והסטטוס קוו לא באמת ישתנה".
אז איך פותרים את זה?
"פשוט לדבר על זה", היא אומרת בחיוך, "כלומר על יחסי הכוחות עצמם. יש חשיבה שדווקא מפגשים שיותר מעמתים בין הצדדים יכולים להביא לתוצאה טובה יותר, כיוון שהחזק בדרך כלל יוצא מהם עם חוסר יכולת להדחיק את הבעיה".
שיתוף הפעולה בין שני החוקרים נולד לפני כארבע שנים, סמוך לחזרתם של השניים מלימודי פוסט דוקטורט בארצות הברית (שגיא בייל והלפרין בסטנפורד). שניהם היו צנועים ואינטלגנטים מספיק כדי להבין שהיצמדות לשיטה אחת תחטיא את המטרה, ושיש לשלב כוחות. "חשוב לנו מאוד שלא לעשות שום דבר שאי-אפשר לקחת אותו מהמעבדה וליישם במציאות כדי לשפר את פני החברה", אומר הלפרין. "אנחנו לא אנשי שטח, אנחנו מדענים, אבל אנחנו מנסים לתת את מה שאנחנו יכולים כדי לשנות דברים בשטח".
כשאני שואל אותם מה היו מייעצים לחוקרים שנמצאים בתחילת דרכם, שניהם עונים: "קודם כול, לעבוד קשה".
"שנית", אומרת שגיא, "לקפוץ למים, גם אם הם עמוקים ונראים לא נעימים במיוחד. להיות סובלניים מאוד, בעיקר כלפי עצמם, ותמיד לשאול עצמם אם הם מרגישים מחוברים לתחום שהם חוקרים בו". הלפרין מוסיף: "חשוב גם לשתף פעולה עם אנשים שמשמחים אותם, ליהנות ממה שהם עושים ולעשות רק מה שבאמת חשוב בעיניהם ושיכול לתרום לחברה שבה הם חיים".