פעמיים בחייו הפוליטיים הציל אולמרט את נתניהו. פעם אחת, כשאחרי כהונה רצופת ביקורות על פרשיות שחיתות לכאורה, הביא את נתניהו לראשות הממשלה ב-2009; ופעם שנייה השבוע, כשההתבטאויות שלו טשטשו את ריח הנרות הריחניים ופרשת המים, והחזירו את נתניהו לעסוק בנושא האיראני שכל-כך חביב עליו.
לרגע אפשר היה לחשוב שנתניהו, אולמרט ובהמשך גם דיסקין, מתואמים. שההרמה להנחתה של רה"מ וראש השב"כ לשעבר לנתניהו היו חלק מספין גאוני של רה"מ. כי אלמלא המתקפה האישית, היה הביקור ברומא זכור כעוד נקודה על המפה שבה התפוצצה פרשה מביכה של משפחת נתניהו. אחרי שסיפור הכביסה המלוכלכת ועוזרת הבית התפוצצו ברעש גדול בעת שהיה בשני ביקורים מדיניים בגרמניה אצל מרקל, הגיע תורו של האפיפיור בוותיקן לשאת בנטל. לא צריך לקנא באנשי התקשורת של רה"מ.
זאת הייתה אמורה להיות נסיעה שגרתית, קלילה, אבל כשמדובר בזוג נתניהו אין דבר כזה טיסה פשוטה. על פניו, זו אמורה להיות זכות גדולה לשרת את מנהיג המדינה שטס לחו"ל, אבל נראה שדיילים רבים באל על מוצאים את עצמם מתגעגעים לטיסות צ'רטר של ישראלים ל"הכול כלול" בטורקיה.
הדבר המדהים הוא שנתניהו לא עוצר. זה בלתי נתפס. אחוזי התמיכה בו רק עולים, אבל בכל פעם שהדלי מתמלא הוא בועט בו במו רגליו מחדש, ושופך אותו על הציבור. גם נאמניו תופסים את הראש. מספיק היה לראות את הפרצופים החמוצים של מי שיצאו להגנתו. רובם מילאו פיהם מים.
לו היה מדובר רק בהתנהגות אקסצנטרית בטיסות, לא היה ראוי להקדיש זמן ומקום לעלילות הזוג נתניהו במחלקה הראשונה. אבל ההתנהלות הזאת של בני משפחת נתניהו לא עוצרת ודווקא מחמירה כשזה נוגע לכספי ציבור.
נתק עצום
ועדת הכלכלה של הכנסת דנה אתמול (ד') בכללים לניתוק מים על רקע חובות. הסיפורים שנשמעו בוועדה היו קורעי לב. כמה סמלי שהדיון הזה נערך בשבוע שבו התגלה כי חשבון המים של המעון הפרטי של משפחת נתניהו עומד על 80 אלף שקל בשנה. אין דוגמה טובה יותר לנתק העצום השורר בין רה"מ לעם שהוא אמור לייצג ולשמש לו דוגמה.
כמה קוב מים נשפכים ב-80 אלף שקל קשה אפילו לדמיין, אבל אם השימוש בהם לא נעשה לבריכה הפרטית של הבית בקיסריה כפי שטוענת לשכת רה"מ, אז כנראה שיש נזילה בבריכה, בצנרת, או נזילה בסביבה שמקיפה את ראש הממשלה ומספקת לו את האישורים הדרושים במקום להזהיר וליידע שיש דברים שגם ראשי ממשלה לא עושים. ואולי אלה בכלל מאבטחי השב"כ שזורמים עם המקלחות, אחרת קשה למצוא הסבר אחר למס הבצורת שהמדינה משלמת עבור הבית הפרטי של נתניהו בעלות של יותר מ-5,000 שקל בשנה.
בעוד שנתניהו התעלם מקמפיין "ישראל מתייבשת", נראה שאת קמפיין "תתקשר מהבזק" הוא דווקא יישם. ובכל זאת אין בכך מענה לאיך הגיע חשבון הטלפון הקווי בבית בקיסריה, כן, הבית שבו ראש נמצא רק בסופי שבוע, וגם אז לא בכולם, לכ- 25 אלף שקל? לפי הסכומים לא מדובר בבית פרטי אלא במלון או בית הארחה שעובד מסביב לשעון לא רק בסופי שבוע, אלא גם במהלכם. אולי לא לחינם השתמשה לשכת רה"מ בתגובתה באריק איינשטיין, שכידוע אהב להיות בבית, וכנראה דיבר בטלפון עם כל העולם. לפחות עכשיו הציבור הסקרן יודע מה עושה נתניהו בסופי השבוע.
אולי כשהוא מתקשר מקיסריה לאובמה, כדאי שישאל אותו איך הדברים עובדים בארה״ב. הוא ודאי ישמח לספר לו שהנשיא האמריקאי משלם על האוכל של משפחתו מכספו הפרטי, וגם על כל תפוח שנאכל בכל ארוחה שאינה רשמית. וכך גם הניקוי היבש, הביגוד האישי והתספורת של נשיא ארה"ב, אינם משולמים מהקופה הציבורית.
אחד הנתונים המופרכים במיוחד בהוצאותיו של נתניהו התחבא באותיות הקטנות. בפרוטוקול הרשמי של ועדת המכרזים שפורסם באתר התנועה לחופש המידע מופיע המשפט הלא יאמן הבא: "הוחלט לאשר... התקשרות... לטובת ארוחות בוקר רשמיות לרבות מלצרים וטבחים בעלות של עד 200 שקל לסועד, וארוחות בוקר לראש הממשלה ומשפחתו בעלות של עד 213 שקל לסועד". היינו צריכים לקרוא כמה פעמים כדי לוודא שלא היתה כאן טעות דפוס: עלות של 213 ש"ח לסועד. לסועד! לארוחת בוקר! למשפחה בלבד ולא אירוע רשמי של אירוח אח"מים.
מה עוד אפשר לומר ומאיפה בכלל להתחיל? נגיד ש-200 שקל לסועד כולל מלצרים בארוחה רשמית שבה מתארח אובמה או פוטין זה עוד סביר, אבל עכשיו מתברר שגם כשאין ארוחה רשמית, לנתניהו ומשפחתו מאשרת המדינה להזמין ארוחת בוקר מבחוץ בעלות גבוהה אף יותר, בשעות שבהן מטבח מעון רה"מ דווקא פעיל. מעניין מה כוללת ארוחת בוקר במחיר כזה, שגם המסעדה היוקרתית ביותר בתל אביב לא גובה מחציתו לארוחת בוקר ואיך יכול להיות שהמחיר גבוה יותר מארוחה רשמית עם נשיא ארה"ב?.
6,000 שקל בשביל האווירה
ועוד לא הזכרנו את הנרות הריחניים, אבל מהם אולי עדיף להתעלם. כל חנות שמוכרת נרות כאלה מבטיחה שהם יביאו אווירה טובה ורגועה יותר לבית. 6,000 שקל בשנה בשביל אווירה טובה בבית ראש הממשלה זה כסף קטן (אם כי זה סכום שמוציא בית מלון בינוני על אותם הנרות בדיוק).
לא פחות מההוצאות המופרכות תמוהה גם התגובה שהוציאה לשכת ראש הממשלה, שכוללת ציטוטים של איינשטיין מלפני 17 שנה. מאז עברו הרבה מים בבריכה בקיסריה, הרבה גלידות פיסטוק במקרר בבית ברחוב בלפור, ולא מעט מיטות עופפו במטוס רה"מ.
ובכלל, אי-אפשר לחשוד באיינשטיין שהצביע אי-פעם לליכוד או תמך בנתניהו בבחירות. השימוש הציני בזכרו מוכיח שוב כי נתניהו פשוט לא קולט. העיסוק בהוצאות רה"מ הוא לא חטטנות, לא רדיפה או רכילות. מדובר בכספי ציבור. כל עוד הציבור משלם את חשבון המים במעון הפרטי של רה"מ, זכותו לדעת מה עשה הכסף שלו, לאן הוא הלך ובמה הוא הושקע. התגובה הזו היא צינית,היא לא עניינית, ורק מוכיחה שנתניהו לא לומד, וזה לא משנה אם מדובר באיפור, כביסה או מיטה.
מי שהמדינה משלמת עבורו חשבונות מנופחים ומופרכים כאלה לעולם לא יבין אנשים שחושבים על כל שקל, שצריכים לבחור בין תשלום חשבונות מים וחשמל לבין ילקוט חדש או אוכל לילדים. הוא ימשיך להתגאות בירידה באחוזי האבטלה אבל יתעלם מכך שיותר ויותר אנשים עובדים הם מתחת לקו העוני. הוא ישוויץ בדירוג האשראי של ישראל כאילו המטרה של ראש ממשלה היא לקבל ציון טוב מאנליסטים במודיס או פיץ׳ ולא לשפר את חיי האזרחים.
במקום לצטט את איינשטיין, יכלו בלשכת נתניהו לבחור דווקא בציטוט משירו של שלום חנוך- "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם". זה כנראה מה שהם חושבים עלינו שם.
קשה לשמעון פרס
לא במקרה לקח ללשכת נשיא המדינה 12 שעות עד שפרסמה הודעת תנחומים מכובדת, אך לקונית משהו, לספי ריבלין. כבר היו לו הספדים יותר מרגשים. אי-אפשר להאשים את הנשיא, אחרי הכול, ריבלין אחראי במידה רבה לפספוס הפוליטי הכי גדול של פרס.
ב-1984 ממשלת הליכוד דשדשה בבוץ של מלחמת לבנון, ושקועה עד צוואר באינפלציה של 400%. מנחם בגין נעלם, ולליכוד נותר מועמד אפור משהו, יצחק שמיר. המערך היה אמור להביס את הליכוד בבחירות די בקלות.
ריבלין, שב-1981 עבד בחינם בתשדירי הליכוד לא ממש רצה להופיע בהם הפעם שוב. הוא דרש סכום כסף עצום, בהנחה שהליכוד יסרב, אבל בליכוד אמרו כן. ריבלין היה שווה כל שקל (ישן). סדרת תשדירי ה״כן ולא״ המבריקים של ריבלין כתשה את התדמית של פרס. מולו בתשדירי המערך נראו הגששים המיתולוגיים במערכונים משעשעים וריבלין בסך-הכול דיבר לתמונה מתהפכת של פרס. התשדירים שלו היו אכזריים ומצחיקים מאד, וגם הצליחו להפיח רוח חיים בפעילי הליכוד המדוכדכים.
הרבה בזכות ריבלין הבחירות הסתיימו פחות או יותר בתיקו, ופרס נאלץ לחלוק את ראשות הממשלה ברוטציה עם שמיר, במקום להיות רה"מ במשך קדנציה מלאה. הבחירות האלה, שבהן היה אמור לנצח בגדול, הן אלה שהחלו לקבע אצל פרס את תדמית הלוזר.
בעידן שבו רוב הכוכבים שלנו נזהרים להביע עמדה פוליטית, או בעצם עמדה כלשהי בלי יחצ״ן צמוד שיבדוק שהם בקונצנזוס, נעים להיזכר בריבלין, שלא היסס להביע את עמדותיו גם כשהיו לא ממש פופולריות. מצד שני, כל המעורבים באותה מערכת בחירות כבר לא בסביבה, רק פרס עדיין כאן חי ובועט. בתחילת העשור העשירי לחייו עדיין מדברים עליו כאישיות היחידה שיכולה לאחד את גוש המרכז-שמאל ולרוץ לראשות הממשלה.