יא ווינרית. בשבוע שעבר חגגה את יום הולדתה ה-32 עם אלבום חדש, אחרי שב-2012 הייתה האישה הכי מרוויחה בתעשיית המוזיקה עם הכנסות משוערות של 60 מיליון דולר. אגב, האישה הכי מרוויחה השנה הייתה מדונה. אחרי מכירות של יותר מ-100 מיליון אלבומים, שיפוט בעונה הקודמת של "אקס פקטור" בארה"ב ולפני חוזה ל-100 הופעות בשנתיים בלאס-וגאס, בריטני ספירס במקום נפלא בקריירה. היא החלה כזמרת, שחקנית, רקדנית אצל דיסני, והפכה לקטינה הכי פתיינית בפופ של שלהי האלף שעבר וראשית הנוכחי. ואז סיפקה אינספור עבודה לצהובוני העולם עם מאהביה וילדיה ותחתוניה הנעדרים וגמילות וקרחות וקרחנות, וספירס, סמלית, כבר קוברת את מספידיה. אלבומה החדש על עשרות כותביו ומפיקיו, מתבלט בעיקר בשני ערכים: ההפקה המוזיקלית שלו שומרת על אסתטיקה מאד גבוהה בהתחשב בז'אנר, וחשוב מכך: לספירס יש קול ואישיות לחלוטין מובחנים ומזוהים משלה. זה לא מובן מאליו בהתחשב בכך שככוכבנית פופ היא צריכה לרדוף אחר אופנות מתחלפות ולהישאר עדכנית, ובנתוני הפתיחה הלא מזהירים שלה כמוזיקאית.
דמות נסלחת
לספירס אין קול גדול או כישורי שירה יוצאי דופן. היא ודאי אינה כותבת או יוצרת מחוננת. ובכל זאת היא שורדת כמעט 15 שנה מחוץ לדיסני ואף משגשגת. איך היא עושה את זה? התשובה ההגיונית היא שמדובר באישה נבונה. בימיה הראשונים, דיברו עליה כעל לוליטה שמתופעלת בידי הבובנאים המיומנים של תעשיית הפופ לילדים ועל כך שהכוכבת אינה מצטיינת בשכלה, וניבאו לה קריירה קצרת מועד. אז האם הילדות שסגדו לה כשהיו בנות 8 עד 14 לפני 13 שנה מתבגרות לצליליה גם היום? לא בטוח. אבל בטוח שאף אדם לא יכול להגיע לפעילות כה אינטנסיבית וכה רווחית בלי לפתח מיומנויות, לקיחת החלטות נבונות, ובעיקר, בזה נדמה לי עיקר ייחודיותה, במיקסום מקסימלי של החבילה שלה.
ספירס לא יכולה להרשים קולית כמו כריסטינה אגילרה או קייתי פרי, ולא יכולה לגעת ולהתבטא בענייני סקס ומגדר ושיוויון זכויות ופוליטיקה כמו מדונה או ליידי גאגא. והיא מזמן לא הפתיינית החדשה בזירה כמו מיילי סיירוס. אבל היא כן השתמשה בקלפים המנצחים שלה באופן שהוא נדיר ביותר בקרב עמיתותיה למשחק. זה בהק כבר מהלהיט הגדול הראשון שלה, Hit me baby one more time: העיניים הענקיות שיש בהן שילוב של פתייניות ותמימות, של מוחצנות וטוב לב, של פשטות ושל ממזריות, ומראה בת השכן מובילת המעודדות. אפילו מאמציה להתבגר לעיני הציבור כדמות הרבה יותר פרועה ואגרסיבית, שלפרקים מאבדת שליטה, לא הצליחו לקלקל לה את המעמד כמי שמעבר לכל מהמורה ושפל בקריירה - ניחנה כנראה בתכונה המאוד נדירה שהיא האהיבות. משהו בספירס הופך אותה לדמות נאהבת, ונסלחת: אחת שתמיד משמרת איזה חיוך קטן וסלחן אצל מי שנתקלים בה גם בתמונות וחדשות ואייטמים שאין בינם ובין יצירה או אמנות ומוזיקה מאום, ושנטועים עמוק בלב תרבות הסלבס והכלום. ולפני עשר שנים היה גם המאסטר פיס שלה, "טוקסיק", להיט פופ לעילא שהיה ונותר חדשני ונועז ומגרה ומשעשע ומציג הפקה מעלפת.
האלבום החדש שנושא את שני שמותיה הפרטיים לא כולל שיר מסדר הגודל של השניים שהוזכרו למעלה. אבל הרגע הכי יפה בו, הדואט שלה עם אחותה ג'יימי לין, שנקרא "Chillin' With You", מדגים יפה את הקסם הספירסי. הקול שלה, שתמיד נשמע פלסטי, מפולטר דרך אוטו-טיון ושלל מניפולציות עיבוד ועריכה אחרות, הפך מקול מעובד, סינתטי, סטרילי והכי לא אישי שאפשר, לקול בעל חיים וזהות ואף אנושיות משל עצמו. הנה היא משתעשעת ונאנקת וצוחקת ומבכה ומדברת על עצמה, ואולי בעצם מבטאת דווקא מבעד לכל הטכנולוגיות והדיגיטציות איזה קול שאכן מעיד על תקופה וזמן ונשמע להרבה אנשים ישיר, וכן, וזמין.
ספירס, אומר הקול הזה, היא המותק הזו שהצליחה והתבלבלה, ונפלה וקמה ושוב נפלה וקמה, ועשתה שטויות עם בחורים ולא הפכה לסמל מופת של הורות, וכמעט כיבתה לעצמה את הקריירה, ובכל זאת המריאה מחדש. ואנחנו לומדים להעריך ולחבב אותה דווקא משום שממקומה הלכאורה טבעי בתחתית התחתית של הזבל הלבן האמריקני, של הרדידות והמסחרה והפוסטריות החלולה, היא לא ויתרה, שרדה, וניצחה את תוחלת חיי הפופ המוגבלת שלכאורה מיועדת לילדות יפות ומתוקות ולא נורא חכמות כמוה. האלבום החדש משווק עם אמירה עליו כאלבום קונספט על "הבדידות בחיי הפופ". תשכחו מזה. גם השיר השני המוצלח יחסית מתוכו הוא דואט, "טיק טיק בום" עם טי.איי, אבל האלבום, למרות השיר הפותח החביב שנקרא "חייזר" ולכאורה מדבר עליה כעל זרה בעולמנו, לא באמת מאפשר חדירה לנבכי האדם או האמנית שמעבר לדמות הציבורית. ועם הדמות הציבורית הוא בהחלט עושה חסד. ל"פרפיום", הסינגל שכתבה בשיתוף עם סייה, יש לחן לא רע, אבל גם הוא וגם הסינגל הראשון מהאלבום, Work Bitch, הם דווקא מרגעיו הפחות חזקים. דומה שאלו ליטרות הבשר שבריטני צריכה להשליך למצעדים, ודווקא לא בטוח שהאלבום הזה מכיל שפע של שלאגרים. אבל השלם עולה על סכום חלקיו, בעיקר בגלל הטיפול ההפקתי היפהפה, שנשמע הרבה יותר יצירתי, נועז ומעניין, למשל, מהחדש והרע של ליידי גאגא.
ספירס עוד לא נמצאת, כנראה, במקום שבו היא מייצרת מוזיקה עבור בני גילה או בוגרים ממנה. היא עדיין לגמרי סוחרת ברומנטיקה סקסית בגרוש למתבגרים ובעיקר למתבגרות, אבל בדרכה היא עושה את זה באופן מעורר כבוד. "בריטני ג'ין" הוא אלבום זניח לחלוטין בתולדות הפופ, אבל חשוב מאוד למותג שהוא מייצר. בריטני כאן, והיא כאן כדי להישאר. וגם אם לא תייצר בעתיד שום רגע פופ קלאסי כמו "היט מי" או "טוקסיק", יש לה כנראה לא מעט מניות יסוד מניבות במפעל הזה שנקרא "כוכבניות פופ של האלפיים". אין כאן שום ערך מוסף אמנותי להתפעם ממנו, אבל גם גדולי מבקריה של ספריס מוכרחים להודות שהיא צוחקת עליהם בדרך אל הבנק כבר יותר מדי פעמים, אז אולי כן כדאי לקחת אותה ברצינות.