נוחי דנקנר לא קרא נכון את המפה. במשך יותר משנה שבה התנהלה סאגת הסדר החוב באי.די.בי , דנקנר היה משוכנע כי מאבקו משול לזה של גלדיאטור, מעין ספרטקוס מודרני ואמיץ, הקם מדי בוקר כדי להתייצב בזירה ולהיאבק ביריביו - הנושים, בעלי מניות ובעלי טורים - לטובת הקונצרן. אמנם גם בציבור נתפס דנקנר כמי שמנהל מלחמה, אך שונה בתכלית ונטולת כל הרואיות: מלחמה על הישרדותו האישית בראש פירמידת אי.די.בי.
בתחילת ספטמבר 2012, עם פרסומה לראשונה של הערת "עסק חי" בדוחות אי.די.בי אחזקות, הגדרנו כאן את האירוע כ"קו פרשת המים המפריד בין הדרך שבה נתפס דנקנר בציבור בעבר, לבין הדרך שבה הוא רואה אותו כעת - בין נער הזהב של הכלכלה הישראלית, לעוד טייקון שמתקשה להחזיר את חובותיו".
היו אלה ימים שבהם, חרף מצבו המידרדר של הקונצרן, עדיין לא הוזכר צמד המילים "הסדר חוב" במשרדי אי.די.בי, ואת המילה "תספורת" היה הס מלהזכיר. תנאי הכרחי לשיקום אי.די.בי תחת דנקנר בשנה הקרובה, הערכנו אז, יהיה שיפור במצב השווקים הפיננסיים, שמשפיעים על שווי עסקיה העיקריים של הקבוצה.
והשווקים אכן העניקו לדנקנר רוח גבית אדירה, שהשביחה באופן משמעותי את שווי החזקות הקונצרן בחברות מרכזיות כסלקום, כלל ביטוח, שופרסל, נכסים ובניין, בנק קרדיט סוויס השוויצרי וכמובן גיוון אימג'ינג, שנמכרה השבוע במחיר פנטסטי של מיליארד דולר.
אבל השאלה המרכזית שהצגנו אז הייתה האם דנקנר הוא האיש המתאים לעמוד בראש קבוצת אי.די.בי בתקופה כה מאתגרת וקשה? האם מי שהכל, כך נראה, בא לו עד אז בקלות, מסוגל להפוך את עורו וללכלך את הידיים, לכתת את רגליו לאסיפות נושים, להתעמת מול מחזיקי אג"ח זועמים? האם יעמוד לו אופיו לפטר המוני עובדים ולהיפרד ממנהלים שהם גם חברים?
בעיקר, הדגשנו, כי על דנקנר להפנים שאי.די.בי לא תוכל להמשיך ולהתנהל כהצגה של איש אחד. הצורך בעירוי חיצוני של מזומנים לתוך הקונצרן מחייב לא רק את השבחתן ומימושן של חלק מהחזקותיו המרכזיות, אלא בעיקר הכנסת שותף בעל כיסים עמוקים בהרבה משלו בגרעין השליטה של אי.די.בי.
מעט מדי, מאוחר מדי
במבחן התוצאה, דנקנר סיפק את הסחורה באופן חלקי בלבד, ובעיקר מאוחר מדי. הוא הצליח בסופו של דבר להרכיב קבוצת משקיעים שתזרים הון לאי.די.בי, אך רק לאחר חודשים ארוכים של סחבת וכישלון השותפות עם אדוארדו אלשטיין (שהפך בהמשך ליריבו, וההצעה שהגיש יחד עם מוטי בן משה לרכישת הקונצרן זכתה אתמול לרוב מוחץ בהצבעת נושי אי.די.בי).
דנקנר אמנם עבד קשה, לילות כימים, כדי למצוא מוצא מהמשבר הפיננסי אליו נקלעה אי.די.בי, אך נמנע מלבצע מהלך רדיקלי לצמצום שדרת ההנהלה המנופחת של הקונצרן, ולא פעל להבאת מנהל בעל שיעור קומה שיהיה מקובל על הנושים כמי שיכול להוביל את החברה החוצה מהבוץ.
הוא בעיקר לא הבין שהמשך ישיבתו בראשות הקונצרן פועלת כנגדו; שהכישלונות הרבים שיוחסו לו בשנים האחרונות - ובראשן הרכישה הספקולטיבית של מניות קרדיט סוויס, ההשקעה הכושלת בעיתון מעריב, קריסת פרויקט הפלאזה בלאס וגאס ועסקת בעלי העניין השערורייתית של ישראייר - מחקו בזיכרון הציבורי את הצלחותיו הקודמות. שהשם דנקנר הפך לנטל על אי.די.בי, עד כדי כך שגם הצעה שווה בהיקפה הכספי לרכישת הקונצרן - שאיש בשוק ההון אינו יודע את מקורות הונו של העומד מאחוריה, והאם אין הוא משמש כ"איש קש" - גברה על הצעתו.