בשלוש השנים האחרונות עברו שלוש ליגות בארה"ב (NFL, NBA ו-NHL) השבתה כואבת בעקבות מאבק בין השחקנים לבין בעלי הקבוצות על חידוש ההסכמים הקיבוציים. בכל המקרים היו אלו הבעלים שרשמו ניצחונות גדולים, כשהצליחו להוריד את הנתח הכספי שיקבלו השחקנים, ולהגדיל את הנתח של בעלי ההון המחזיקים בקבוצות.
אבל גם המנגנון הזה, שקובע בשלושת המקרים חלוקה פחות או יותר שווה (50%-50%) בין הבעלים לשחקנים, לא מצליח למנוע את הגידול המפלצתי בשכר השחקנים. הדוגמה האחרונה לכוח של השחקנים מתרחשת ממש בימים אלו בליגת ה-NHL: אתמול אישרה הנהלת הליגה את הסכם הטלוויזיה בקנדה עם הרשת הקנדית Rogers Communications עבור 5.2 מיליארד דולר ל-12 שנה. מאחר שהסכם הטלוויזיה יגרום לעלייה בהכנסות, מחויבת הליגה באופן אוטומטי להגדיל את תקרת השכר שמשלמות הקבוצות לשחקנים.
על-פי מזכר שהעביר הקומישינר של ה-NHL גארי באטמן, הוא ביקש את מהקבוצות "להתכונן" לכך שהתקרה תקפוץ ל-71 מיליון דולר לקבוצה, עלייה של 12% לעומת העונה שעברה. למה שקבוצות ישלמו יותר? כי במנגנון של תקרת השכר יש גם חלק תחתון שממנו אסור לקבוצות לשלם פחות ("רצפת שכר"), והוא יקפוץ בעונה הבאה בזכות הסכם הטלוויזיה מ-44 מיליון דולר ל-53 מיליון. כבר עכשיו נערכות קבוצות למסע ציד עם הצעות נדיבות ביותר לשחקנים הפנויים בשוק.
מנגנון "רצפת השכר" מהווה יתרון עבור שחקני ה-NHL ביחס לקולגות שלהם מה-NFL. בליגת הפוטבול קבוצות יכולות להחליט כי הן עושות "עונה פיננסית" ומשלמות שכר נמוך במיוחד לשחקנים, משהו שכאמור בלתי ניתן לבצע בליגת ההוקי קרח.
לאורך השנים התברר גם לשחקנים כי תקרת השכר לא מונעת מהם להגדיל את שכרם ברמה יוצאת דופן: מאז הונהגה תקרת שכר ב-NHL בשנת 2005 זינק שכר השחקנים הממוצע ב-75%.
