שלב הבתים של ליגת האלופות הגיע אתמול (ד') לסיומו, זמן טוב לסיכומים, לפני שההגרלה (שתתקיים כבר ביום שני הקרוב), הכושר הזמני ורוחב הסגל יעברו להכריע בשלבי הנוקאאוט המותחים. לפנינו עוד 29 משחקים, אבל 96 כבר מאחורינו. אז מה אפשר היה ללמוד על הכדורגל האירופי עד כה?
הבלתי צפוי
למרות המסחור, הגלובליזציה, הציניות והשחיתות - הכדורגל עדיין בלתי צפוי. למשל, מה שקרה באיסטנבול: משחק שהמנצחת שלו הולכת לנוקאאוט, והמפסידה הולכת הביתה. משחק על מיליונים רבים בין שני מועדונים מפוארים ויריבים מרים. ואז הברד מכה, והשלג נערם, והמשחק מופסק. כי מול סערה במזרח התיכון גם אופ"א האימתנית לא יכולה לעשות כלום. למרות לחצי הטלוויזיה ולוח המשחקים הצפוף. יובנטוס שהיתה אמורה לטוס בלילה חזרה בגלל משחק ליגה בשבת, נאלצה לאלתר בשעת לילה מאוחרת מלון פנוי. האוטובוס של הקבוצה עמד עם כל האוהדים שעות בפקק, והגיע למלון אחרי חצות. ככה היא נאלצה להתכונן למשחק החוזר שנכפה עליה כ-12 שעות לאחר מכן. חבל על האיטלקים שהודחו במשחק צהריים בביצה למחרת, אבל הפאניקה במסדרונות אופ"א וההבנה שלא בהכל אפשר לשלוט - היו שווים את זה.
במקביל, נפגשו אריות בכירים: מנצ'סטר סיטי שיחקה במינכן. אלופת אירופה בכושר מעולה ואחרי 11 ניצחונות רצופים במפעל (כולל הסופרקאפ) כבר הובילה 0-2 אחרי 12 דקות משכנעות במיוחד. ואז התברר שאפילו לבאיירן, וגם במצב כזה, אסור להוריד הילוך. כי מנצ'סטר סיטי הבינה לקראת סוף המחצית שזה בידיים שלה. בסופו של דבר, ל-2-3 שלה לא היתה משמעות, כי באיירן שמרו על ראש הבית. אבל מסתבר שגם ברמה הזו, ועם כל הכסף הגדול שמתגלגל והמקצוענות - יש חובבנות: פלגריני לא הבין ששער נוסף היה מעלה את סיטי לראשות הבית ומעניק לה יתרון בהגרלת הנוקאאוט. הוא הוציא את דויד סילבה. רק במסיבת העיתונאים זה התבהר לו, לתדהמתו. וג'יימס מילנר הודה: "למען האמת, חשבנו שהיינו צריכים 2-5".
השחקן החדש
אומרים שפושקש היה כזה. וגם גארינצ'ה. אבל האבטיפוס האמיתי של דור הכוכבים החדש הוא אחד: מראדונה. קטן, אבל עם כוח וערמומיות. מהיר ודינמי, עם עוצמת בעיטה מדהימה. בעל טכניקה עילאית, דיוק מפחיד במסירה וראיית משחק מעולה. רק שמראדונה צמח במקרה. היום מגדלים כאלה באקדמיות בתנאי מעבדה.
דיטר הקינג, מאמן וולפסבורג ומטפח כישרונות מוכר, מסביר: "את הכישרון הטבעי הפנטסטי של השחקן משפרים היום טוב יותר באקדמיות". לאידיאל קוראים, כמובן, מסי. אבל בדומה לו צמחו בשנים האחרונות רויס של דורטמונד, ריברי, רובן וגצה בבאיירן, אוזיל וראמזי בארסנל, איסקו בריאל, פברגאס בבארסה, דרקסלר בשאלקה, ועוד. המשותף לאלה? הרבגוניות. הם יודעים לפרוץ באגף, לשבור למרכז ולבעוט באחוזי הצלחה מסחררים. אבל הם גם יכולים בקלות להכניס כדור גאוני לתוך הרחבה שמציב חלוץ מול שוער. או לרוץ עד קו הרוחב ולהכניס כדור אחורה אל עומק הרחבה. או לכדרר ולפרוץ הגנה הדוקה. באגף כמו במרכז. יש להם מסירה מדויקת על-פני 40 מטרים שחותכת הגנות. הם חלוצים, שחקני אגף וקשרים באותה מידה. אה, והם גם מגינים, לוחצים את מובילי הכדור ומנסים להשתלט על ריבאונדים, או שהם רצים לרחבה שלהם לסייע בחילוץ כדור.
החופש הזה לא חדש: זה הסגנון של נבחרת ברזיל משנות ה-70' ו-80', כפי שמסביר פרנק וורמות, האחראי על הכשרת מאמנים בהתאחדות הגרמנית. אבל בתוספת הגנה ועבודה קבוצתית מאורגנת להפליא.
הכדורגל הקלאסי, עם עמדות מסודרות, עם קשר מרכזי וחלוצים שמהווים את כוכבי הקבוצה, מנסה להתמודד עם השחקנים החדשים באמצעות כדורגל סבלני שמגיב ולא יוזם, אלא מחכה לנצל טעות. הקבוצות של מוריניו למשל, או מילאן. כדורגל כזה צריך כריסטיאנו רונאלדו, זלאטן, ואן פרסי או באלוטלי כדי להצליח. כאלה שמבקיעים מכל מצב ורק צריך להעביר אליהם את הכדור כמה שיותר קרוב לשער היריב.
עוד נכונו לנו כמה משחקים היסטוריים בין האסכולות הללו.
פנדלים
בשורה לשופטים, ומילה טובה לפיפ"א ואופ"א (כן, כן). אחרי שבעונה שעברה מאמנים ועסקנים תפסו את הראש ואמרו שכך אי אפשר להמשיך, כשלא ברור מתי זה יד ומתי לא (האם היד נעה לכיוון הכדור? האם זה היה מכוון? האם היד היתה צמודה?), ההנחיות החדשות ברורות לחלוטין: אם הזרוע מגדילה את נפח הגוף נגד הכדור, זו יד. אולי אפשר להגות על כוסית וויסקי בשיחת חברים בערב, האם הפילוסופיה מאחורי ההנחיה צודקת או הגיונית. אבל זה לא משנה: סוף סוף יש הנחיה ברורה וקלה לשיפוט. התוצאה? שופטים מרגישים ביטחון, ושורקים כשהם רואים יד. תמיד, ואין כמעט ויכוחים לאחר מכן. אם בארבע השנים האחרונות נשרקו 18, 29, 35 ושוב 29 פנדלים במהלך כל המפעל - הרי שבליגת האלופות השנה נשרקו כבר בשלב הבתים 33 פנדלים. 8% מכלל השערים העונה בשלב הבתים הגיעו מפנדלים.
הליגות הבכירות
הפערים בין הליגות מתרחבים ומתקבעים: אנגליה, גרמניה - וכל היתר. בין האיטלקיות, למשל, נותרה רק מילאן במפעל - וגם זה אחרי שבמחזור האחרון נזקקה לתיקו ביתי מאופס כדי לשמור על יתרון נקודה מול אייאקס. מה שפעם היה משחק מרכזי בין מעצמות כדורגל עבר למגרש הצדדי. מצד שני, יובנטוס קצת נשדדה, ונאפולי לא עלתה למרות שהשיגה 12 נקודות - הסטייה הסטטיסטית המקסימלית. נאפולי ששיחקה מצוין, הפסידה בגלל הפרש שערים על חודו של שער בבית פנימי עם ארסנל ודורטמונד, בצורה כואבת במיוחד. אז אולי האיטלקים יכולים לבכות על קיפוח וחוסר מזל, אבל בשורה התחתונה הם יסבלו מעוד שנה עם מעט נקודות בדירוג אופ"א, במה שעשוי להמשיך להקשות עליהם בעתיד.
אצל הספרדיות הוכיחה ריאל סוסיאדד שהדרג השני של הלה ליגה לא מחזיק יותר מים. אחרי שתי הגדולות המסורתיות יש רק הבלחות עונתיות של אתלטיקו או ולנסיה ותו לא.
מצד שני, האנגליות והגרמניות העלו כל אחת את כל ארבע הנציגות שלהן לשלב הבא, בניגוד לציפיות לעונת משבר. המאבק על הבכורה פתוח מתמיד.
הצופים
בשורות טובות למועדונים ולליגת האלופות. אחרי שנים שחונות של ממוצעי צופים בין 39 ו-42 אלף צופים למשחק בכל המפעל, מאז החל המשבר הפיננסי העולמי ב-2007 (בעונת 2006/07 היה ממוצע הקהל 46,342), המספרים מזנקים שוב מעלה. יש לזכור - אנחנו מדברים העונה עדיין רק על שלב הבתים, בו מספר הצופים נמוך יותר. בגלל התפוסה הגבוהה במשחקי הנוקאאוט, ובגלל שהמועדונים הגדולים שממשיכים במפעל הם בדרך כלל גם בעלי האצטדיונים הגדולים, ובעלי קהל הצופים הגדול והנאמן יותר.
תמיד אפשר לטעון שיש עיוותים בגלל גודלי האצטדיונים השונים מדי עונה. אבל גם אם בודקים את נתוני התפוסה התמונה ברורה: בברנבאו יש עלייה קלה אפילו בתפוסה הממוצעת ביחס לכלל בעונה שעברה שעמדה על 83.8%, למרות בית פחות מרתק, ולמרות תפוסות של יותר מ-90% אשתקד בשלבי הנוקאאוט האחרונים. גם בקאמפ נואו עלה מספר הצופים הממוצע: מ-67.5 אלף לכמעט 80 אלף, למרות עונה לא מבריקה במיוחד. אפילו באולד טראפורד המדוכדך העונה יש עלייה קטנה של 1,400 צופים בממוצע ל-74.5 אלף באיירן, דורטמונד וארסנל שומרות על אחוזי תפוסה (100 , 100 ו-99.3 בהתאמה).
הזינוק הגדול ביותר הוא דווקא אצל מילאן: אמנם בעלי הקבוצה הוא פוליטיקאי מזדקן, מורשע בבתי משפט ומושמץ; אמנם הקבוצה בדרך לאחת העונות הגרועות בתולדותיה בליגה האיטלקית; ובכל זאת - בליגת האלופות מספר הצופים הממוצע שלה זינק מ-41 אלף אשתקד, ל-64.5 אלף השנה.
