הדקה האחרונה בפרק הראשון של "חי בלה לה לנד" ראיתי בריפיט עשרות פעמים, אם לא יותר מזה. היה בה רגע אחד מזוקק של מציאות, של היסטוריה, של רגש, של כאב אנושי: זהבה בן, משתתפת בתחרות ריאליטי בלוס אנג'לס עם זמרות וזמרים נוספים, מגלה שהטיסו מאחורי גבה את אחותה, אתי לוי, שבעקבות סכסוך יצרי וכואב לא דיברה איתה שנים. היא מגלה את זה באופן הפחות נעים שאפשר - לוי מגיחה פתאום באירוע גדול באיזו וילה ומתחילה לשיר למחיאות הכפיים ולמצהלות הקהל. בן יוצאת החוצה, מבטה קפוא - לא עצוב, לא כועס, לא מתלהם - פשוט קפוא, מת, המום. ובפנים כולם שרים ונהנים ומוחאים כפיים.
כשסיפרתי על הרגע המדהים הזה לחברים גייסתי את כל האופקים האינטלקטואליים כדי להסביר מדוע "חי בלה לה לנד" היא יצירת מופת. זה משלב מרכיבים מהקולנוע של עבדלטיף קשיש, אמרתי; המבט הקפוא-מת זה מוטיב לקאניאני שקיים אצל היצ'קוק, הסברתי; ובזמן שבני שיחי היו מחפשים מאחוריי את האנשים בחלוקים הלבנים שאמורים לקחת אותי בכל רגע, סיפרתי שזה גם משהו מאוד אישי, עמוק, שאני מכיר מקרוב, כמי שגדל באותו שדה תרבותי כמו זה של האחיות לוי-בן: במשפחה של אבא שלי אפילו נתנו לזה שם - "קעסקעס", ככה, עם תנועה של הברגה בכף היד, לדקור, להשפיל, לחבוט.
כל הפרשנות הפלצנית הזו קרסה ב-5 הדקות הראשונות של השיחה עם שבי זרעיה, 41, יוצר הסדרה והעורך הראשי שלה, במשרדו שבחברת אנדמול ישראל ברמת-החייל. אני פותח בתיאור הנ"ל, משוכנע שההכרה המחמיאה הזו תרכך אותו באופן שישתלם עבורי בהמשך הריאיון, מחכה לראות את הזיק בעיניו למשמע פניני החוכמה שלי - וכל הזמן הזה הוא בכלל מגייס אותי בראשו לשורות האויב. "גם לי יש מה להגיד על זה", הוא אומר בתקיפות, "הנה, יש לי עכשיו הזדמנות לענות למלא אנשים, לכל המצקצקים". אבל שבי, רגע, אני מנסה להגיד לו, לא הבנת, אני לא מהמצקצקים, אני בצד שלך. אך לשווא. הוא כבר בשטף הדיבור. שטף הדיבור הזה של זרעיה יתגלה כמאפיין לטוב ולרע במהלך הריאיון. זרעיה הוא אדם, איך לומר, נלהב. מצד אחד הוא מדביק אותך בתשוקה שלו, ומצד שני משתלט על השיחה.
אם כן, ממשיכים בנאום התוכחה של זרעיה: "אני לא מבין את ההאשמות האלה שלך. הכניסו למאיה בוסקילה את האקס שלה ל'האח הגדול VIP', הביאו לליהיא גרינר את האקס שלה, וכאלה. אנחנו? אנחנו בכלל פיל גוד ריאליטי. זה ריאליטי שמנסה לעשות טוב ועושה טוב. אל תשכח שבסופו של דבר אנחנו השלמנו בין אתי לוי לזהבה בן. נקודה. אני השלמתי בין אתי לזהבה. הן לא דיברו כמה שנים, ואני, במסע של חצי שנה - הרי הדברים האלה לא נולדים ביום - עשיתי את זה. בסופו של דבר התוכנית הזאת תיעדה את תהליך ההתקרבות האמתי בין השתיים.
"הנה, תראה, עכשיו", הוא חותך מיד לתוכנית החדשה שהוא מיוצריה, "רויאל שף" (יס קומדי, א'-ה', 20:30), "זאת פעם ראשונה שאני מתהלך כמו טווס, כי ההכנסות של המשתתפים בתוכנית, אותם בעלי מסעדות עממיות, עלו במשהו כמו 60% רק מהפרומואים והפרקים הראשונים. ומה יותר טוב מלעשות טוב למישהו כזה. לנו זה עושה ממש טוב להרגיש שאנחנו עושים טוב לאנשים אחרים".
בינו ונתן, לורל והארדי החדשים
"רויאל שף", על קצה המזלג, לקחה את הקונספט של "חי בלה לה לנד" והחילה אותו על עולם הבישול: לקחו קבוצה של בשלנים - הם לא שפים על-פי השכלתם, אך אינם נופלים מהגדרה זו, לטעמי - ממסעדות "עממיות" (פלאפל גבאי, ד"ר שקשוקה, הבית התימני, הודו הקטנה, באבה יאגה, דוד חביב ובניו), ושלחו אותם ללונדון להתמודד בתחרות בישול בפני שפים מהטובים בעולם.
זה התיאור הרשמי של התוכנית. ברמה הבסיסית יותר יש כאן מוטיב נעים פחות: לוקחים 5 "מזרחים" מובהקים (ורוסייה אחת), כאלה שלא שולטים באנגלית מי-יודע-מה ושאינם בקיאים בנבכי האנינות והטקסיות, ושולחים אותם ל"בירת התרבות העולמית", כפי שהיא מוגדרת בתוכנית עצמה. צריך להיות תמים מאוד כדי להתעלם מהעובדה שהמטרה כאן היא, במקרה הטוב, לצחוק על המתח הזה בין שתי "התרבויות". זרעיה, לפי הגישה הזו, הוא כנראה אדם מאוד תמים. אבל אני מאמין לו כשהוא יוצא בתקיפות נגד הטענות שהוא עושה צחוק מהמשתתפים בתוכנית.
"זה עושה לי עיוותים בגוף כשאומרים 'לגחך על'", הוא מתרעם. "אתה הרי צוחק איתם. אתה מתרגש איתם. זו יצירה מורכבת. זה לא רק מצחיק. זה גם מרגש. זה גם מטלטל. זה מעורר בך הרבה תחושות. החבר'ה האלה יודעים מה אנחנו הולכים לעשות. ואני כל הזמן צריך להזכיר להם, 'חבר'ה, זה לא 'האח הגדול''. לפעמים מתפתח איזה ריב ואני מרגיש שאני צריך לעצור אותם שלא יריבו - שזה הלחם והחמאה של ריאליטי אחר. אני אומר, 'בואו נעשה צחוקים. בואו נצחק'.
"בינו ונתן, למשל (בינו גבסו מד"ר שקשוקה ונתן כהן מהבית התימני - מ"ל), הם לורל והארדי החדשים", הוא ממשיך, "או, היה מי שאמר, 'כמו אריק ובנץ'. הם פשוט הבינו ביום השלישי או הרביעי, שזו תוכנית צחוקים ושצריך לעשות צחוקים. אנחנו בריאליטי מודע. מה זה מגוחכים?! כשבינו אומר 'יצאתי מושט' אני לא מגחך עליו, אני הולך ברחוב אחר כך ואומר 'יצאתי מושט'. זה כמו המשפטים האלה של זאב רווח. אנחנו עושים את הקומדיה החדשה, את הסרט בורקס של פעם עם אנשים אמתיים. אתה מתאהב בדמויות האלה. זה על דרך החיוב. בינו הוא ילד בגוף של מבוגר. הוא בונה עפיפונים והוא מתרגש משווארמה. אתה לא יכול לא להתרגש מדבר כזה. זה לא ריאליטי מרושע".
בשלב מסוים בשיחה אני זונח לחלוטין את ההערצה שאיתה הגעתי למשרדי אנדמול, נדבק בנלהבות של זרעיה ולוקח את תפקיד פרקליטו של השטן, או כפי שזרעיה קורא לזה: "מקנטר אותי כדי להוציא ממני דברים". אני מעמת אותו עם חלק מהביקורות, שעל אף ההכרה ביכולות המקצועיות הטכניות של התוכנית, מדברות, אם לשקף את מה שנכתב בהן בבוטות, על ניצול של "הנייטיבז" על-ידי האליטה האשכנזית לצורכי בידור. זה עובד. זרעיה מתרעם עוד יותר.
"קראתי כמה ביקורות על 'רויאל שף', על כל העולם הזה של המזרחים, ניצול של מזרחים. מישהו האשים אותי שאני אשכנזי עם משקפיים עגולים, מצביע מפלגת העבודה ואחראי לעליית מחירי הדיור. מישהו כתב בעיתון, איך לא הבאנו אשכנזים, רק רוסייה, ולמה לא הבאתי את סבתא שלו שעושה ממליגה. ואתה יודע מה? מה שאותו מבקר כתב זו גזענות הפוכה. אני גדלתי בכפר שלם, אמא שלי נולדה באיסטנבול, אבא שלי נולד בסלוניקי, הגעתי ממקום סוציו-אקונומי נמוך, אם תרצה. אילן עבודי, השותף שלי, הוא עיראקי. אנחנו מזרחים. מי אמר שבתוכנית טלוויזיה שעוסקת במסעדות ביתיות - ואנחנו סקרנו 400 מסעדות, כן? - אני חייב לאזן את זה? המנדט הראשון שלי כשאני בא ללהק תוכנית טלוויזיה, זה אם אלה דמויות שאני יכול לעשות איתן 45 פרקים. הרבה עיתונאים חוטאים לדבר הזה, עם הגישה הזו של 'למה הבאנו רק מזרחים'.
"היה לנו עניין גדול שהיה גם מצד הגוף המשדר, שיהיה פיזור של המסעדות, אבל אז, כשהגענו לליהוק, נוצר מצב שיש לנו 4 מסעדות מתל-אביב ושתיים מבאר-שבע. נו, מה לעשות? אז לא הייתה מסעדה מצפון הארץ שגם תייצג. או, למשל, למה אין לי מסעדה פרסית? כל אחד היום כועס. לכל אחד יש מה להגיד. הרעיון היה לעשות אוכל של עדות, וזה כן היה מכוון. הלכנו חזק על העדות. זה קיבוץ גלויות".
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"