בסוף השבוע שעבר הונחה השאלה ההומוסקסואלית על שולחנה של הודו באופן לא צפוי. בית המשפט העליון החזיר על מכונו איסור בן 150 שנה. הפסיקה היכתה את התקשורת ההודית בתדהמה. כרגיל בארץ ענקית ומגוונת כזאת קשה לדעת כמה הודים ידעו, או התעניינו, ומה חשבו.
ההודים כיום נוטים להיות שמרנים מאוד. אפילו בסרטי בוליווד נוטפי הארוטיקה אין נשיקות מפורשות. הודים אומרים (זה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית), ש"בהודו מותר להשתין (piss) ברחוב, אבל אסור להתנשק (kiss) ברחוב". במקלחות של מכוני כושר, גברים הודים מתפשטים ומתלבשים מתחת למגבות הדוקות, אפילו מבלי להידרש (במקלחות במפרץ הפרסי יש שלטים מפורשים, האוסרים על התערטלות מתחת למותניים).
ההומוסקסואל היחיד שהודי ממוצע רואה בחייו, לפחות ביודעין, נקרא בסלנג "היג'רה": גברים טראנס-מגדריים, הנראים במקומות פומביים, ונחשבים לחלק מן ההוויה. אחדים מופיעים באיפור מלא בצמתים סואנים, ותובעים נדבות, לפעמים באיומים ובגידופים. קטן הסיכוי שהודי ממוצע יידע על זהותו ההומוסקסואלית של אדם קרוב אליו. בחברה הזו אין יוצאים מן הארון. ממילא, הודי מן המניין מזהה הומוסקסואליות עם החצנה בוטה, עם ויתור על זהות גברית, עם התנהגות לא חברתית.
אבל הודו מגיחה, כידוע לכל חובב של תרחישים עתידניים. היא נועדה להיות מעצמת על, השוק הענקי שלה צומח במהירות גדולה בהרבה מזו של סין, רוחות של שינוי נושבות בה זה 20 שנה. לפני 4 שנים בא תורה של ההומוסקסואליות לחזור ולהיבחן. בית המשפט הגבוה של דלהי (דרגה אחת מתחת לבית המשפט העליון) פסק נגד חוק בריטי בן 150 שנה, שהטיל מאסר עולם על "מעשה סדום". הוא ידוע כ"סעיף 377" בחוק הפלילי.
ארגונים פרטיים, בדרך כלל עם רקע דתי, ערערו על הפסיקה בפני בית המשפט העליון. לפני שבוע הדהים העליון כמעט את כל שומעיו: הוא קיבל את הערעור, ומצא שאין כל פגם חוקתי באיסור הבריטי.
כל זה מעניין למדי לא רק מצד המאבק הרב-יבשתי נגד הומופוביה, כי אם גם מצד הוויכוח בארץ, ובמקומות אחרים, על עודף האקטיביות של בתי משפט והתערבותם בתהליך החקיקה. ב-2009, בית המשפט הגבוה של דלהי החליף בעצם את המחוקק. זה האחרון, לא בית המשפט, היה צריך לבטל את הפללת ההומוסקסואליות. זה מה שעשה המחוקק הישראלי לפני 25 שנה.
התערבות בית המשפט הקלה על המחוקק. לפעמים, לאספות מחוקקות אין הכוח, אין האומץ ואין החשק להתערב להגנת זכויותיהם של מיעוטים. מיעוטים, מה לעשות, נוטים תמיד להיות במיעוט, בייחוד בזמן בחירות.
ראינו הרבה ארצות שסירבו לשנות את החוק הפלילי שלהן, אבל עדיין לא ראינו את הגלגל חוזר ומתהפך. אפילו רוסיה לא חזרה והפלילה את עצם היחסים ההומוסקסואליים, אלא רק את "החצנתם". זאת אומרת, שוטרים אינם רשאים לפרוץ אל חדר המיטות, ולכבול באזיקים. בהודו, לפחות להלכה, שוטרים יכולים גם יכולים, אם כי צריך להגיד ש-"377" הוחל רק 200 פעם ב-150 שנות קיומו.
מדוע הם הופכים למפלצות?
סקס מכל מיני סוגים מעסיק את ההודים בימים האלה. השבוע מלאה שנה לאונס הקבוצתי באוטובוס בדלהי, שבו עונתה אישה צעירה למוות. מאז, שינוי ניכר חל לפחות באופן שבו מעשי אונס מדווחים בתקשורת. הם עדיין רבים מאוד, אכזריים מאוד ובלתי מובנים מאוד (גבר נשוי בן 30 נכנס לדירת שכניו ואנס תינוקת בת 4 חודשים), אבל הם אינם נדחקים עוד אל שולי התודעה.
זה טוב, אבל אין כאן תשובה על עצם השאלה מדוע גברים ללא נטיות פליליות ידועות, וללא רקורד של אלימות, הופכים למפלצות כאשר הם מתמודדים עם דחפים מיניים. תשובה חלקית אחת היא שמעטה דק מאוד של צניעות ושל התחסדות מכסה על החברה ההודית. כמו רוב המכניזמים של דיכוי חברתי, הוא מתקשה להגן עליה מפני יצריה.
קשה לדעת עד כמה המעטה הזה טבעי, או שהוא בא בירושה מן הבריטים, ולפני הבריטים משלטון מוסלמי בן 300 שנה (לפחות בצפון הודו). רבבות צליינים הינדואיים, הנוהרים מכל רחבי הודו אל מקדש השמש העתיק בקונארק, עושים כן לרגל אמונתם, כנראה לא מתוך העדפות אסתטיות או עניין אמנותי.
קירות המקדש הענקי חרותים בסצינות מין נועזות: אורגיות הטרוסקסואליות, מין בין שתי נשים, מין אוראלי, אישה וכלב, מין בין בעלי חיים. אמנם אין שם, עד כמה שהצלחתי לברר, הומוסקסואליות. אפשר שהטאבו הזה אמנם היה קיים, אפילו כאשר מעט מאוד עכבות הדריכו את אמני קונארק ואת המלך המהולל מן המאה ה-13 ששילם את שכרם. אבל כל השאר שם הוא בחזקת פורנוגרפיה קשה מאוד.
אין אצלם דבר כזה
יש שפע של דוגמאות אנקדוטיות לשיעורים הרבה יותר גדולים של מתירנות מינית, לפחות אצל המעמד השליט. למשל, המעשה במהרג'ה שהיה צועד בראש תהלוכה שנתית בחוצות בירתו, עירום כביום היוולדו, בזיקפה מלאה. הוא לא עשה כן, על-פי הידוע, כדי לפגוע ברגשותיהם של נתיניו, אלא כדי לבטא את חיבתו כלפיהם.
"הינדואיזם והומופוביה אינם מתיישבים", כותב מומחה למיתולוגיה הינדואית באחד העיתונים. שמרנים משיבים על זה, שהומוסקסואליות היא "המצאה מערבית". זה בדיוק מה שאומרים אפריקאים, להצדקת החוקים הדרקוניים נגד מין בין גברים באוגנדה, או בניגריה. "אצלנו אין אנשים כאלה", אמר נשיא איראן מחמוד אחמדיניג'אד במלך הרצאתו באוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק, לפני 6 שנים. צחוק רם ולועג בקע מן האולם.
בשביל הודו, כל העניין הזה אינו אלא הסחת דעת, אבל הוא גם תזכורת. עוד מעט, בתוך 4 חודשים, יהיו בה בחירות. לימין הדתי ההינדואי יש סיכוי סביר מאוד לנצח, תחת המנהיג הרדיקלי ביותר מאז ומעולם. יש יסוד לחשוש שתהיה בה פחות דמוקרטיה, בוודאי פחות ליברליות. בית המשפט העליון הזכיר לה עד כמה חרויותיה תלויות בבית משפט, שאינו מוכן להגן עליה מפני פוליטיקאים. היום הומוסקסואלים, מי יודע מי מחר.