א.
ביום שישי שעבר נערך בתל אביב כנס השמאל הישראלי של "שלום עכשיו", ומכל הבדיחות הצפויות והשדופות שסופרו על הכנס ועל המחנה הייתה רק אחת שדי הצחיקה אותי: שלכבוד הכנס ישונה שם האולם ל"בית פוסט-ציוני אמריקה". הייתי שם, בטח שהייתי שם. גם כי הוזמנתי לדבר באחד הפאנלים וגם כי תמיד נעים לפגוש חברים ותיקים לבוקר גשום של הלקאה עצמית.
במושב הפתיחה נאמה גם יו"ר מרצ זהבה גלאון. בהתייחסה לתהליך המדיני אמרה גלאון שנתניהו יצטרך בקרוב לקבל החלטה היסטורית, "אבל במקום זאת הוא ממשיך לדרוש מהפלסטינים הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. אנחנו צריכים שיכירו בנו כמדינה יהודית? מה זו הדרישה המטומטמת הזאת, סליחה?". הקהל מחא כפיים בהתלהבות.
גלאון והשמאל לא לבד בהתנגדות לדרישה הזאת של נתניהו. הדברים האלה שבים ונשמעים. גם יאיר לפיד הביע אותה לאחרונה בסגנונו הוא, ובתגובה הואשם על-ידי מקורבי נתניהו בשמאלנות קיצונית: "אני לא חושב שאנחנו צריכים הצהרה מהפלסטינים שהם מכירים בישראל כמדינה יהודית. אבי לא הגיע לחיפה מהגטו בבודפשט כדי לקבל הכרה מאבו מאזן".
אנחנו לא רוצים טובות ולא צריכים שיכירו בנו: אנחנו בעצמנו נכיר בעצמנו!
אז נכון, אני לא יו"ר מפלגה, אבל אם יורשה לי: סליחה, מה כל-כך מטומטם בדרישה הזאת של נתניהו? בעיניי זו דרישה סופר לגיטימית. לא אגן כאן על נתניהו (אף שזה היה סוג-של כיף להגן עליו בכנס השמאל), ומאוד יכול להיות - הא לכם אנדרסטייטמנט - שראש הממשלה לא הכי מעוניין להגיע להסדר. אולי זה אכן תרגיל שנועד להציג את הפלסטינים כסרבנים, כמו שטוענת גלאון. אבל גם אם זה תרגיל, הרי שמאחוריו, או בליבו, של התרגיל הזה עומדת אמת, לצידה ניצב ההיגיון וקצת מאחוריהם, מבויש ומאחר, מתייצב הצדק.
אם אני מכיר בשאיפות הלאומיות הלגיטימיות של העם הפלסטיני - וכמוני רוב רובו המוחץ של העולם, כולל נתניהו ולפיד. אם מדינת ישראל מכירה בשאיפות האלה, למה זה כל-כך לא הוגן ולא הגון, שלא לומר מטומטם, לדרוש את אותה ההכרה מהפלסטינים? זה אלף-בית של הדדיות, לא? יש ערך שהאויב שלך, שותפך, שכנך, בר השיח שלך, יכיר בך. סמלי, נכון, אבל סמל חשוב.
ההתעקשות עליו אינה ילדותית או פולמוסנית במיוחד. להפך, האמירה "לא צריכים הכרה, אנחנו נכיר בעצמנו" היא מגוחכת וילדותית. אנחנו נכיר בעצמנו נה נה נה נה נה. הכרה עצמית וביטחון עצמי הם כמובן דברים חשובים, אבל מה שהופך את התינוק לילד, את הילד לבוגר, ואת ערימת הבשר והעצמות הזו לאדם חושב זו ההכרה, ההבנה - הקשה לאין תיאור והבלתי פוסקת - שאתה לא לבד בעולם, שאתה זה סך הממשק שלך עם האחר, ההשתקפות שלך, פעולותיך.
אתה חייב להכיר בזה שיש מישהו אחר. אף אחד הוא לא עץ שנופל לבד ביער. תמיד יש מי ששומע, תמיד יש מי שנופל איתך, לפעמים יש גם מי שירים, אבל לא תמיד. ואפרופו עץ שנופל לבד ביער: אתה צריך להיות בג'ונגל כמה זמן בשביל להבין עד כמה שהשאלה הזו שגויה: היער שומע. כל העצים מסביב שומעים ורואים ויודעים. אגב, מכל המכתמים החכמים הקיומיים-ילדותיים מצאתי עד עכשיו רק אחד שמתחיל להתקרב להבנה נכונה של טבע האדם: מי שאוכל לבד, מת לבד.
אבל גם ההבנה הזו (שאתה לא לבד ויש מישהו אחר) היא רק חצי מהדרך. אם אתה יודע שיש אחר, מתישהו נובטת ההבנה - קשה לא פחות מהקודמת - שכמו שיש אחר, ככה גם אתה אחר של מישהו אחר. ואז מגיע השלב שבו תוכל לדרוש את אותה ההכרה מאותו האחר, ולהיות צודק בדרישתך. הרי אם אתה מכיר בחשיבות ההכרה העצמית של האחר (שאיפותיו הלאומיות של הפלסטיני), למה לא לדרוש את אותו הדבר ממנו? כבוד הדדי בסיסי.
ואף יותר מזה: הדרישה ממך שתוותר על הדרישה הזו אינה לגיטימית.
ב.
האחר והאני הם קרקע חרושה. כל הפילוסופים, המשוררים והפסיכולוגים ששווים משהו התעסקו בזה. מהילד שרואה את עצמו במראה בפעם הראשונה, דרך תפקידו של הזולת בכינון העצמי ועד בכלל. אני אוהב במיוחד את המשפט הסתום-נהיר של לאקאן בעניין: התפתחות הסובייקט כתהליך דיאלקטי אל מול "אחרות". משפט שטוב להנהן מולו לרגע.
אם יש לכם ילדים במערכת החינוך אתם ודאי יודעים ש"האחר הוא אני" - זה הנושא השנתי שלומדים עליו השנה. באתר של משרד החינוך מצאתי את אמנת "האחר הוא אני". עיקרי האמנה קובעים שעלינו, התלמידים, לגלות אחריות אישית וחברתית בשמירה על זכויותיהם של בני האדם וחירותם; לקדם ערכים של צדק חברתי, ערבות הדדית, סולידריות ודאגה לכל אדם באשר הוא נברא בצלם אלוקים; להכיר בזכותו של כל אדם לחיות את חייו על-פי ערכיו ותפיסת עולמו, באופן אוטונומי ועצמאי, כל עוד אינו פוגע בזכויותיו של האחר; לגלות סובלנות, אנושיות, אכפתיות, הבנה ורגישות לצרכיו של האחר. להיות מודעים לעובדה שבמצבים מסוימים כל אחד מאיתנו הוא ה"אחר".
מילים יפות, ונעזוב עכשיו את הפער הבלתי נסבל בינן לבין המציאות של ישראל הרשמית. בכל אופן, השאלה בעינה ממשיכה לעמוד, וברוב תוקף: אם עלינו "להכיר בזכותו של כל אדם לחיות את חייו על-פי ערכיו ותפיסת עולמו, באופן אוטונומי ועצמאי" - איך נוותר על אותה הדרישה מאותו "כל אדם" כלפינו?
ג.
האירוניה הייתה שאת הדברים האלה (חוץ מענייני העצים והיער והאחר והאני) אמרתי בפאנל בכנס השמאל שנערך תחת הכותרת: "השמאל בתוך עצמו הוא גר? כיצד מגיעים אל לב החברה הישראלית?" (הכול, אגב, ביוטיוב). כיצד מגיעים אל לב החברה הישראלית? אולי הדרך המהירה ביותר היא פשוט להיות שם, בלב החברה הישראלית. מלבד זאת, יש להבין את חשיבותם של הסמלים ושל המילים.
הרי זה, פחות או יותר, מה שעומד בלב כל הסיפור. לדרוש את מה שאנחנו נותנים. ההכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי אינה גחמה, ממש כשם שההכרה הישראלית בשאיפות הפלסטיניות איננה. ואתם יודעים מה, גם אם זה רק עוד תרגיל של נתניהו, זו עדיין איננה גחמה, ואם הפלסטינים מסרבים לזה בכזה תוקף, גם לזה יש משמעות.
וזו כנראה אחת מהבעיות הגדולות של השמאל, אולי העיקרית שבהן, המונעת ממנו להתרחב: לפעמים יכולה להטריף העמידה האוטומטית נגד העמדה הישראלית הרשמית. רוב הזמן זה נכון ונחוץ, אבל לא תמיד. איך אפשר להיאבק בעוז - מוצדק, מוסרי, נכון ונחוץ - על הגדרה עצמית של כל קבוצה אחרת והכרה בה ולוותר רק על זו של הפלסטינים שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אני לא מוצא בזה הרבה היגיון.
אז נכון, ברור שטומי לפיד ז"ל לא הגיע מהגטו בבודפשט בשביל ההכרה הזו ואנחנו לא "צריכים" אותה, נוכל להסתדר בלעדיה עוד הרבה זמן ואנחנו לא כאן בזכותה, בגללה או בשבילה, אבל זה עדיין לא אומר שאין לה חשיבות.
וכן, אני יודע. מול אותה הכרה עומדת הכרה שלנו בזכות השיבה. אבל זה לא ממש סימטרי. להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי אין היבט מעשי, מה שלא כל-כך נכון לגבי זכות השיבה. כמובן שאם ההכרה בזכות השיבה היא דקלרטיבית בלבד, חייבים ללכת על זה ויאללה, להתקדם. רק תחשבו איזה כיף זה יהיה להאשים עוד פעם אחד את השני אם התהליך ייכשל גם הפעם.
לפעמים יכולה להטריף העמידה האוטומטית של השמאל נגד ישראל הרשמית. רוב הזמן זה נכון, אבל לא תמיד