יהודה ויינשטיין נכשל שובבשנת 2010 זיכה בית משפט השלום בירושלים את השר לשעבר צחי הנגבי מרוב האישומים נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה. כתב האישום נגד הנגבי הוגש ב-2006, בעקבות חקירת משטרה שנפתחה לאחר דוח של מבקר המדינה בנושא זה משנת 2004.
היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, טרי ורענן בתחילת כהונתו, הורה לערער על הזיכוי. אך אויה - ביש-מזל פקד את התביעה הכללית: שביתת הפרקליטים פרצה וסיכלה את תוכניותיו של היועץ. הוא אמנם יכול היה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, אך לא עשה זאת עד שהמועד חלף, ונשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים דאז, מוסיה ארד, סירבה לקבל את הערעור והארכת המועד בדיעבד, ושיגרה את תיק הנגבי אל מרתפי ההיסטוריה.
זהו דפוס הפעולה המאפיין את המאבק בשחיתות השלטונית בתקופתו של היועץ הנוכחי. כאשר מתגלה שחיתות - בין אם מדובר במינויים פוליטיים, בלקיחת שוחד או בשיבוש מהלכי חקירה המתבקשת במדינה זרה - מתמלא היועץ עזוז ומורה לחקור! אחר-כך, כשהוא מקבל לידיו את תיק החקירה, מתחיל תהליך מתמשך של כרסום, הן בביטחון שמפגין היועץ בתיק, הן בראיות עצמן. סדרה משונה של תקלות פוקדת את התביעה הכללית - בין שמדובר בעדים שנעלמים או מפסיקים לשתף פעולה, בין בייצוג כושל בבית המשפט, ובין באיחור בהגשת ערעור.
בדיונים שקיים וינשטיין בשאלה אם לערער על זיכויו של אביגדור ליברמן בפרשת השגריר זאב בן-אריה, נשקלו גם נסיבות חיצוניות לשאלה מהם סיכויי הערעור - שהיו נמוכים נוכח הטקטיקה שנקטו שופטי השלום, בהתמקדם בניתוח הראיות ולא בפן המשפטי: בין היתר, נשקלה העובדה שליברמן נחקר שנים ארוכות בתיק המרכזי, של חברות-הקש.
גם בתיק ההוא, וגם בתיק השגריר, בדיוק כמו בפרשת הנגבי ובסדרת תיקים אחרים שבמרכזם נבחרי ציבור, ככל שחלף הזמן, כך נשחקו והתכרסמו עוד ועוד הראיות והטענות המשפטיות בתיק; ומי שהרוויח מכך הם הפוליטיקאים החשודים והנאשמים עצמם.
כשנוח לוינשטיין, הוא "מאמץ" את עמדת הכפופים לו, השותפים לגישה התבוסתנית, ובמקרים אחרים, הוא מחליט בניגוד לעמדתם הלוחמנית.
תיק השגריר של ליברמן מצטרף לשורה ארוכה ואפלה של פרשות שבהן נכשלה מערכת החוק הישראלית מלאכוף את הדין ולמצותו עם פוליטיקאים, הממשיכים לפעול באין מפריע כשעננת שחיתות מרחפת מעל ראשם.
