את הריכוזיות שמשפיעה כנראה במידה המשמעותית ביותר על ישראל לא תמצאו בין סעיפי "חוק הריכוזיות" שנחקק החודש בכנסת. מדובר בכוחו האדיר והיוצא דופן מבחינה עולמית של מטרופולין תל אביב: אותו חצי סהר שנמתח מנתניה לאשדוד ובמרכזו ראש העין ששטחו משתרע על 1,500 קמ"ר בלבד, ובו מתגוררים 44% מהישראלים.
פחות ידוע - ולו משום שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה מפרסמת זאת - שגוש דן רבתי אחראי לנתח עצום מהתוצר הישראלי - לא פחות מ-54% הלאומי שלנו נוצר באזור המצומצם הזה. לאומדן, שמתייחס לשנת 2012, אחראי מכון המחקר ברוקינגס. חלקו הגבוה של גוש דן בתוצר הלאומי בהשוואה לחלקו באוכלוסייה מוסבר בפריון הגבוה יותר, נקודה שעוד נשוב אליה.
עד כמה מרכזי גוש דן בכלכלה, יחסית לעולם המפותח? בעתיד הקרוב צפוי OECD להכליל את ישראל ברשימת המעקב שלו שבה 275 מטרופולינים, והתשובה תהיה ברורה.
בינתיים ניתן להעריך בזהירות, על סמך נתוני OECD (ל-2010) ומכון ברוקינגס, שהמטרופולין העברי הראשון מתמקם במקום השני בעולם בחלקו בתוצר הלאומי, מיד אחרי טאלין שבה מופק 60% מהתוצר של אסטוניה. הוא היה משאיר מאחור את דבלין ובודפשט (48%), סנטיאגו (47%), אתונה וסיאול (45%).
כפי שניתן להיווכח מהתרשים, הכרכים החזקים ביותר יחסית למשק נמצאים במדינות קטנות-בינוניות בסדר הגודל של ישראל. גם בהיבט זה אנחנו מובילים, בעוד המקבילות בגודלן אינן מגיעות לחצי התוצר, גוש דן חוצה בקלות את 50%, כמעט ללא תקדים בעולם (מה שכמובן גם מבהיר שברמת הפרט הרצון להתגורר במרכז אינו מנותק מהיגיון כלכלי).
באשר למדינות הגדולות, לחלקן יש כרכים דומיננטיים מאוד כמו פריז, לונדון וטוקיו, שחלקם בתוצר הלאומי עומד על 31%, 28% ו-32%, בהתאמה. לאחרות, כמו ארה"ב וגרמניה הפדרליות, אין כרך דומיננטי יתר על המידה; הכרך האמריקאי הכי גדול - ניו-יורק - אחראי לפחות מ-10% מהתוצר האמריקאי.
נחזור לשאלת הפריון; נתוני OECD מלמדים כי בכרכים רבים, אם כי בהחלט לא בכולם, התוצר לנפש ופריון העבודה עוברים את הממוצע הלאומי, וכאמור זה נכון גם לישראל.
ביל תומפסון, ראש התוכנית לפיתוח אורבני ב-OECD ומי שאחראי להחלת המעקב גם אחרי גוש דן, מסביר את הקשר החיובי בין התרכזות אוכלוסייה לפריון: "פעילות כלכלית נוטה להתקבץ גיאוגרפית. אנשים רוצים לחיות סמוך למקומות עבודה, והחברות מצדן מעוניינות להתקרב למקורות הביקוש למוצריהן.
"ריכוזיות במיקום ספציפי נוצרת כשחברות נהנות מתשואה לגודל (IRS). תהליך זה מושך חברות נוספות, ובעקבותיהן עוד עובדים שמחפשים משרות מתגמלות יותר ומגוון משרות גדול יותר. במקביל, ישנן הוכחות לכך שעובדים וחברות הופכים יצרניים יותר במקומות צפופים. זהו שיקוף של יכולתן של ערים לשתף נכסים, לייעל את תהליכי ההתאמה בשוק העבודה ולאפשר חלחול של ידע".
אלא שהיתרון לכרך, מרכזי ככל שיהיה, עלול להוות חיסרון ברמה הלאומית. כלומר אולי זה טוב לתל אביב, אבל רע לישראל. אם אפקט הריכוזיות משיא את הפריון במטרופולין בזכות עובדים צעירים ו/או משכילים ו/או מיומנים שנמשכים למוסדות מחקר ולחברות חדשניות ומצליחות, אז ביתר חלקי המדינה נרשמת "בריחת מוחות".
בהקשר הישראלי התהליך המעגלי שעליו דיבר תומפסון - שמביא להתרכזות של פירמות איכותיות ועובדים מיומנים - מעצים מאוד את כוח המשיכה של גוש דן. אחת התוצאות היא פקקי תנועה חריפים בהשוואה לפריפריה, והשנייה היא הביקוש הגובר לדיור שמתבטא במחירי שיא של הדירות.
ועדיין יש מקום לשאלה האם התעצמות מרכז הארץ היא תהליך דטרמיניסטי? "מאז קום המדינה מדברים על פיזור אוכלוסין ופערים בין מרכז לשוליים", מזכיר פרופ' ערן רזין מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, "היו כלכלנים שאמרו שהארץ כל כך קטנה ומרחקי הנסיעה מזכירים את מטרופולין לוס אנג'לס או ניו-יורק. המציאות מראה שמראשית המדינה ישנם פערים כלכליים מאוד גדולים בין מרכז לפריפריה.
"בהתחלה אמרו 'נפזר את התעשייה', אח"כ אמרו 'נדאג לכבישים טובים לפריפריה על מנת שאפשר יהיה ליומם בקלות למרכז'. עכשיו יש מי שאומרים שבכלל טוב שישנה 'מדינת ת"א' כי אנשים יוצאים מת"א לפרברים יותר ויותר רחוקים. אשקלון, קריית גת, חדרה ויוקנעם הם בכלל פרברי ת"א.
"בכל מקרה העצמת מרכז הארץ נובעת מהיות ישראל 'מדינת אי', מדינה שמבודדת מהמרחב הגאוגרפי שבו היא נמצאת. זה מה שמבדיל ביננו לבין מדינה כמו שוויץ שהיא בסדר גודל שלנו, ושם גם באזל וגם ז'נבה מהוות מוקדי פעילות כלכלית. לנו אין גשרים לסוריה ולבנון, וגם מעט הקשר עם המצרים והירדנים לא משמעותי כדי לעודד פיתוח. לפעמים גבול מחולל פעילות כלכלית - אצלנו ההיפך. כל זמן שאין שלום אמיתי ואין שכנים ברמה כלכלית דומה לנו, אז מה יש לבית שאן להציע, את הגבול לירדן? אז אפשר להעביר פעילות כלכלית לצפת ולקרית שמונה אבל זה יהיה במיקרו. שדה תעופה בנגב? זה יהיה פיל לבן".
רזין: "אנחנו עדיין במנטליות של פיזור אוכלוסין, אבל האתגר הגדול הוא לפתח תעסוקה בפריפריה. כשבאים אנשי 'פורום ה-15', שמייצגים ערים חזקות כמו פתח תקווה וראשון לציון, ומתנגדים לבניית מסה של דירות בשטחם בשם שמירה על שטחים פנויים ופיזור אוכלוסייה, אז הם אמנם מציגים עמדה מקצועית אבל פועלים ממניע כלכלי.
"על שטחי מגורים לא מרוויחים, על תעסוקה כן. לכן הם רוצים מעט מגורים והרבה תעסוקה. אלא שאם נציף את מרכז הארץ בתעסוקה, נקבור את הפריפריה. ואם במקביל לבניית שטחי תעסוקה במרכז נמנע הקמת דירות במרכז, אז הכי מסכנים יאלצו להגר והקיטוב החברתי רק יחריף".
- אז בעוד כמה שנים נראה את מטרופולין ת"א מרכזי יותר?
"זה מפתיע אבל למרות כביש 6 והרכבת, השינויים איטיים מאוד. אז יהיו אולי שינויים, אבל קטנים מאוד. ייתכן שגבולות המטרופולין ישתנו, ויכללו למשל את זכרון יעקב. אגב, משקלה של ת"א העיר בתוצר של המטרופולין הולך וקטן בגלל הפרבור, כך שמקסימום התעסוקה תתפזר לעוד טבעת מרוחקת מסביב ת"א.
"שלא ישתמע מדבריי מסר של ריפוי ידיים, כאילו ת"א תצמח וכל השאר יהיו מסכנים. אבל אנחנו פועלים נגד הזרם. יש בעיה בסיסית - אנחנו מדינת אי ותמיד יהיו מרכז ופריפריה".
- אז למה לפזר אוכלוסיה?
"הרציונל היחידי לפיזור, במובן של להפנות לפריפריה כמה שיותר תושבים, לרוב יהודים ולרוב חלשים יחסית, הוא גיאו-פוליטי. אין לו היגיון חברתי-כלכלי ובוודאי לא סביבתי, הפגיעה בשטחים הפתוחים בצפון הרבה יותר כואבת מאשר במרכז".
אז האם רובנו צפויים לחיות במין לוס אנג'לס אינסופית? תומסון מסביר שלא, משום שבנקודה מסוימת החסרונות הכלכליים שטמונים בריכוזיות עולים על היתרונות, מה שמביא לנדידה של חברות ומשקי בית.
"אין גודל אוכלוסייה ספציפי שמעבר לו כוחות הדחייה חזקים מכוחות המשיכה. זה תלוי גם בגורמים כמו זמינות קרקע, פוליטיקה ומדיניות".
המטרופולינים האחרים נעלמים: אפילו ממשגב מעדיפים לנסוע לכיוון תל אביב
בניגוד לסברה הרווחת, המטרופולינים של ירושלים, באר שבע ובמיוחד חיפה - אינם מצליחים להתחזק. המטרופולין התל אביבי, לעומתם, דווקא כן. כך מגלה מחקר חדש שערך פרופ' ערן רזין מהמחלקה לגיאוגרפיה באונ' העברית ביחד עם ד"ר יגאל צרני מהמחלקה לגאוגרפיה באונ' חיפה.
החוקרים הסתייעו בנתונים שנאספו ממכשירי סלולר כדי להתחקות אחרי שיעור המיוממים (Commuters) מיישובים נבחרים אל אזורי תעסוקה במטרופולינים. מקובל להניח שסף מינימלי של 20% יוממים מיישוב כלשהו קושר אותו למטרופולין. וכפי שניכר בתרשים, יישובים כמו זכרון יעקב, בנימינה, פרדס חנה, מגדל העמק ואפילו כרמיאל אינם מצליחים להגיע לרף יוממות מינימלי לאזור חיפה, ולכן לא ניתן להגדירם חלק מהמטרופולין. יקנעם עדיין מקושרת לחיפה, אם כי מגמת הירידה ניכרת.
הצניחה הדרמטית ביוממים לחיפה בין 1995 ל-2008 נרשמה ממשגב; מ-1 מכל 2 תושבים לפני כ-20 שנה ל-1 מכל 5 לפני חמש שנים.
ישנה יוממות גדלה מאזור בנימינה, פרדס חנה וזכרון יעקב לאזור ת"א, אולי בזכות הרכבת, וכך גם מיקנעם (כביש 6) וכאמור אפילו מיישובי משגב. המוקד התעסוקתי של מטרופולין ת"א שולח ידיו לעמק חפר ולמרבית היישובים היהודיים בוואדי ערה (התושבים הערביים מיוממים לת"א זה זמן רב). למעשה, כל האזור שמשתרע בין זכרון יעקב לחדרה נכנס לאטו לתחום ההשפעה של ת"א, ולא של חיפה. גם נתוני 2013 מגלים כי מטרופולין ת"א ממשיך לצמוח, שעה שהאחרים נחלשים.
התחזקות המרכז, ככל שהיא באה על חשבון מוקדי המשנה, מזרימה עוד דלק למנוע הריכוזיות הגיאוגרפית-כלכלית של ישראל, עם ההשלכות שיש לכך על תחומי הדיור והתחבורה.
