"האם ממשלת ישראל תהיה מחויבת להבטחת הזרמת גז מישראל למצרים", את השאלה המעניינת הזאת העלו לאחרונה גורמי ממשל מצריים על רקע התחממות המגעים למכירת גז מישראל למתקני הנזלת גז הנמצאים בשטח מצרים.
אפשר לומר שמדובר בשאלה שבוחנת מחדש את גבולות החוצפה, אבל אין ספק שיש למצרים סיבה טובה להעלות את הנושא לדיון: ב-2005 התחייבה ממשלת מצרים בפני ממשלת ישראל, בהסכם חתום, להבטיח הזרמת גז מצרי לישראל בכל מצב ובכל תנאי. לפני שנתיים "צפצפה" הממשלה המצרית על התחייבותה, התעלמה מההסכם ואפשרה לחברות הגז המצריות לבטל את הסכמי אספקת הגז שלהן לחברת החשמל באמצעות חברת התיווך EMG.
המשק הישראלי נחשף לנזק כלכלי אדיר, שרק המרכיב הישיר שלו נאמד ב-20 מיליארד שקל. צרכני החשמל הישראלים משלמים זה שנתיים את מלוא הנזק בחשבון החשמל הדו-חודשי שלהם, שהועלה ב-25% ויותר כדי לממן לחברת החשמל רכישת דלק יקר לייצור חשמל במקום הגז המצרי החסר. ממשלת ישראל מקבלת בהכנעה את הפרת ההסכם הבוטה של המצרים. "זה רק סכסוך מסחרי", גרס בהיתממות שר החוץ הלוחמני אביגדור ליברמן.
האם שערוריית הגז המצרי חוזרת אלינו לסיבוב נוסף - רק בכיוון ההפוך? הפעם מדובר כנראה בעסקה שונה לגמרי. בסיבוב הקודם רכשו חברת החשמל ולקוחות ישראלים פרטיים גז טבעי ממצרים בעסקה מפוקפקת שריח של שחיתות אישית ושלטונית ריחף מעליה כל העת. הפעם מתבשלת עסקה בעלת היגיון כלכלי מוצק, שעלולה ליפול קורבן לדעת הקהל הלאומנית במצרים ולהפוך לעוד דוגמה אומללה לחוסר ההיגיון המזרח-תיכוני.
נתחיל בקצת רקע עובדתי. למצרים עתודות גז מוכחות בהיקף של 77 טריליון רגל מעוקבת (TCF) - כמות כפולה מזו של ישראל, שיכולה לספק את צורכי המשק המצרי ליותר מ-40 שנה בקצב הצריכה הנוכחי. אלא שאחרי שעשתה כמעט את כל הטעויות האפשריות הגיעה מצרים למצב שבו היא נזקקת נואשות לגז טבעי מבחוץ.
צריכת הגז המקומית במצרים גדלה בכל שנה בקצב מסחרר בזכות מחיר מסובסד בעוד שקצב הפקת הגז נותר שטוח. חברות האנרגיה הבינלאומיות אינן מעוניינות להשקיע בפיתוח שדות גז חדשים במצרים משום שהממשלה המצרית מוכנה לרכוש גז מהחברות הזרות בסכום של 2-3 דולרים ליחידת חום - סכום שאינו מכסה את הוצאות החיפוש והפיתוח של המאגרים. בנוסף, הממשלה המצרית צברה חובות כספיים כבדים לחברות הזרות, שהיקפם היום הוא 6 מיליארד דולר. החודש הבטיח שר האנרגיה לשלם לחברות 1.5 מיליארד דולר, כלומר רבע מהחוב.
כמות הגז שמפיקה מצרים עדיין גדולה מזו שהיא צורכת (ראו גרף) אך הפער נסגר והולך במהירות ומותיר פחות ופחות גז טבעי ליצוא. מי שנפגע מכך במיוחד הם ירדן, שעדיין חתומה עם מצרים על הסכם ליבוא גז, וחברות אנרגיה שהשקיעו מיליארדים בהקמת מתקני LNG (מתקנים להנזלת גז טבעי) ליצוא גז טבעי מצרי נוזלי לאסיה, אירופה ושווקים נוספים.
מדובר במתקן של בריטיש גז באידקו , ומתקן של ENI האיטלקית ויוניון פנוסה הספרדית בדמייטה. ב-2012 הפיקו שני המתקנים 4.7 מיליון טון גז נוזלי, כשליש מההספק הכולל שלהם. לפי הערכות, בעלי המתקנים רוכשים את הגז הנוזלי בכ-6 דולרים ליחידת חום, מנזילים אותו בעלות של 2 דולרים ומוכרים אותו במחיר ממוצע של 12-14 דולר. חישוב פשוט יראה שאובדן הרווח הגולמי של שני המתקנים ב-2012 מגיע ל-2-3 מיליארד דולר בשנה - והמצב צפוי להחמיר.
בנסיבות האלה מצטיירת האפשרות של יצוא גז ממאגר לוויתן הישראלי דרך מתקני ההנזלה במצרים כלא פחות מעסקה חלומית. בעלי המתקנים, שיקימו על חשבונם את הצנרת הימית למאגר הישראלי, יחסכו הפסדים של מיליארדים רבים. יזמי לוויתן, שחוששים להשקיע סכומי עתק בהקמת מתקני הנזלה חופיים או צפים, יוכלו למכור את הגז במחיר של כמעט 6 דולרים ללא כל השקעה מצדם.
ממשלת מצרים תוכל להסיר מעליה את האיום בתביעות פיצויים ענקיות ותשפר במידה ניכרת את האטרקטיביות שלה למשקיעים זרים וממשלת ישראל תיהנה מהקדמת ההכנסות ממיסוי רווחי הגז בכמה שנים. כל הצדדים יכולים רק להרוויח מעסקת יצוא הגז הישראלי דרך מצרים, אך מעבר להיגיון הכלכלי מרחפת חשרת עבים פוליטית: חששם של השלטונות המצריים מתגובת הרחוב המוסת על ידי האחים המוסלמים לעסקה לרכישת גז שמקורו ישראלי.
לפני כחודשיים פרסם שר האנרגיה המצרי הודעת הכחשה נמרצת בתגובה לדברי סילבן שלום, שר התשתיות הלאומיות, כי ישראל תהיה מעוניינת לייצא גז למצרים. המגעים לגיבוש העסקה לא הופסקו אך הפוליטיקאים הישראלים מצליחים בינתיים לשמור את פיותיהם חתומים. בחצי השנה הקרובה אמורה מצרים לבחור פרלמנט חדש ולמנות ממשלה ונשיא חדשים. להערכת גורמים המעורבים במגעים, העסקה אמורה להבשיל לקראת אמצע 2014, בהנחה שעד אז תגיע מצרים ליציבות פוליטית.
"הצטרפות ישראל לאמנות בינלאומיות חשובה כדי למשוך משקיעים זרים"
לישראל כדאי להצטרף לאמנות הבינלאומיות שמסדירות ניצול והובלה של אוצרות טבע בים, כך אומרת עו"ד רנל יופה, ראש תחום האנרגיה במשרד עו"ד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל. בעקבות הפצת תזכיר חוק האזורים הימיים בשבוע שעבר, סבורה יופה כי על ישראל להמשיך במסע להשתלבות בקהילת האנרגיה הבינלאומית, מה שיאפשר לה למשוך השקעות זרות במאגרי הגז ולעודד תחרות בין ספקים.
כל מאגרי הגז של ישראל נמצאים בלב ים, מעבר לרצועת המים הטריטוריאליים של המדינה, שרוחבה 12 מייל ימי. מדובר בשטח המכונה המים הכלכליים - וישראל תובעת לעצמה זכויות בלעדיות לחיפוש והפקת משאבי הטבע שנמצאים בו. כדי לקבל הכרה בינלאומית בזכויותיה, על ישראל להכריז על אזור כלכלי בלעדי (EEZ) לפי כללי אמנת הים של האו"ם (UNCLOS). ההכרה הזו אפשרית אף שישראל איננה צד לאמנה.
את הצעד הראשון עשתה ישראל בדצמבר 2010 כשחתמה על הסכם לקביעת הגבול של האזורים הכלכליים הבלעדיים בינה לבין קפריסין. הצעד השני היה פנייה לאו"ם ב-2011 להכרה בגבולות האזור הכלכלי הבלעדי של ישראל. המהלך טורפד בגלל מחלוקת בין ישראל ללבנון, שהגישה לאו"ם גרסה שונה מהגרסה הישראלית לתוואי הגבול בין האזורים הכלכליים של שתי המדינות. "גלובס" חשף באחרונה כי ארה"ב נכשלה בניסיון לשכנע את שתי המדינות להסכים לתוואי של פשרה.
להבדיל משני הצעדים הראשונים, שנעשו בזירת המשפט הבינלאומי, שייך חוק האזורים הימיים למשפט המקומי ונועד להסדיר את הפיקוח של המדינה על הנעשה במים הכלכליים שלה.
"זה צעד מבורך ומאוד חשוב", אומרת יופה, המייעצת לחברות אנרגיה בינלאומיות הפועלות במים הכלכליים של ישראל, "מעניין לציין שזו הגרסה השלישית של תזכיר החוק. ב-2003 הופץ תזכיר שהשתרע על שני עמודים וב-2008 היה תזכיר באורך שמונה עמודים. בגרסה הנוכחית יש כבר 15 עמודים".
- הפעם זה ייגמר בחוק או שנראה תזכירים נוספים?
"הפעם יש בשלות ורצון מצד המדינה שלא היו קודם. ב-2003 דובר רק במאגר ים תטיס. היום המדינה הפנימה שיש כאן תעשיית גז טבעי מחוץ למים הטריטוריאליים, על כל המשתמע מכך, ושיש צורך במתן ודאות לעוסקים בתעשייה זו".
- מה יש בתזכיר הנוכחי?
"הממשלה מציעה להחיל שורה ארוכה של חוקים ותקנות במים הכלכליים ויש התייחסות לנושאים חשובים כמו חובת רישיון לתשתיות גז טבעי בשטח המים הכלכליים. ישנם סימני שאלה, כמו לגבי ההגדרה הרחבה מאוד של מתקנים ימיים. לפי הנוסח בתזכיר, יחולו חוקים רבים, לרבות חובת תשלום ביטוח לאומי ומס בריאות, על עובדי אסדות קידוח, אף שהן מגיעות לכאן לפרקי זמן קצרים יחסית. אני מניחה שהנושאים האלה יתבהרו בהמשך. יש להיזהר לא להגזים בהחלת רגולציה מוגזמת שדווקא תאט את פיתוח מאגרי הגז".
בשבוע שעבר ביקר בישראל נציג מטעם מזכירות ה-Energy Charter בניסיון לבדוק את אפשרות צירופה של ישראל לאמנה הבינלאומית משנת 1998, שמספקת הגנה למשקיעים זרים מפני אפלייתם לרעה והלאמה ללא פיצוי הולם. קפריסין וטורקיה כבר חתומות על האמנה, ומצרים, ירדן, סוריה והרשות הפלסטינית הן במעמד של משקיפות. יופה סבורה כי על ישראל לשקול בחיוב את ההצטרפות.
"המדינה מעוניינת למשוך לכאן חברות בינלאומיות רציניות שיפתחו שוק אנרגיה תחרותי", היא מסבירה. "עבור המשקיעים הזרים יש משמעות רבה לכך שישראל תהיה חתומה על אמנות כמו זו של ה-Energy Charter שמעניקות הגנה וודאות רגולטורית למשקיעים. כמו כן אמנה זו מסדירה את הובלת הגז בין מדינות ולכן יש לאמנה חשיבות לעניין ייצוא הגז מישראל בצינור".
- את רומזת שישראל איננה מספקת היום ודאות כזו?
"אנחנו עדיין רחוקים משם. שינינו את משטר המיסוי שלנו בצורה קיצונית בעת שהתעשייה הייתה עדיין בחיתוליה, יש אי ודאות גדולה סביב הגבולות הימיים שלנו עם שכנותינו ואנחנו לא חתומים על אף אמנה בינלאומית העוסקת בניצול אוצרות טבע בשטחים ימיים. במקום לשאול למה לחתום אנחנו צריכים לשאול למה לא לחתום ולהיות חלק מאמנות שכל שכנותינו חתומות עליהן".
