האם בית המשפט העליון הצליח, במחי החלטה אחת שהוקראה באולם בתום דיון, לשמוט את הקרקע מתחת לפיקוח של בתי המשפט המחוזיים על בעלי תפקידים בהליכי חדלות פירעון של חברות? חשש זה עולה מהחלטתו של שופט העליון, יצחק עמית, בעניינם של המנהלים המיוחדים וכונס הנכסים של חברת בורגר ראנץ', עו"ד שאול ברגרזון, רו"ח אליעזר שפלר ועו"ד שלמה נס. עמית החליט לקבל את בקשת רשות הערעור שהגישו השלושה, ולבטל את התשתית העובדתית שעליה ביססה שופטת המחוזי בת"א, מיכל אגמון-גונן, את החלטתה לדחות את הסדר הנושים השני שהציעו השלושה.
ההליכים הסבוכים בנוגע להסדר הנושים, חמש שנים לאחר פירוקה של בורגר ראנץ', מתנהלים זה תקופה ארוכה בפני אגמון-גונן. בסדרה של החלטות מפורטות שניתנו באפריל, אוגוסט ונובמבר השנה, דחתה השופטת את הסדרי הנושים שהציעו בעלי התפקידים, נוכח מתן מעמד עדיף כנושה לחברת פז, שלא כדין, לשיטתה של אגמון-גונן. על העסקה הסיבובית, שבמסגרתה הפכה פז מבעלת מניות שמעמדה כשל נושה נדחית, לנושה מובטחת, המקדימה את כל הספקים ובעלי החוב, כתבה השופטת: "לא כך הם פני הדברים ומתעוררים ספקות רציניים באשר למעמדה של חברת פז". הסדר החוב נפסל, אף שאושר באסיפת הנושים, בנימוק שברגרזון, שפלר ונס לא פעלו כראוי, והציגו את פז כנושה מובטחת, מבלי שהחברה קיבלה מעמד זה באופן רשמי.
מאחר שפסיקותיה של אגמון-גונן מאפריל ומאוגוסט הפכו חלוטות, התמקדה בקשת הערעור בהחלטתה מנובמבר; העובדה שהשופט עמית החליט לקבל את הערעור ולפסול את "התשתית העובדתית" שעליה התבססה החלטה זו, תוך הותרתן על כנן של ההחלטות הקודמות, יוצרת כעת סתירה פנימית לקראת המשך הליכי אישור הסדרי הנושים, שימשיכו להתנהל במחוזי. בנוסף, משדרת ההחלטה מסר בעייתי למנהלים המיוחדים ולכונסי הנכסים הממונים על-ידי בתי משפט העוסקים בפירוקים - בתיק זה ובתיקים אחרים - ולפיו הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם; ואם יקום שופט מחוזי שיבקש להדק את הפיקוח עליהם, ניתן יהיה להצר את צעדיו באמצעות העליון.
"הבירור העובדתי לא מוצה"
"תיק זה איננו לצמחונים", כתב עמית בפתח פסק דינו הקצר, וזה כנראה המשפט היחיד בהחלטתו שאינו שנוי במחלוקת. עמית מציין כי הסדר הנושים זכה ל"שיפור" נוסף במהלך הדיון בעליון, כשפז "הסכימה" לקבל 8 מיליון שקל מתוך קופת הפירוק, במקום 8.64 מיליון, שאושרה לה בהסדר הנושים השני, שאגמון-גונן פסלה. עמית מדגיש כי מעמדה של פז הוא של נושה רגילה ולא נושה מובטחת, אך נמנע מלמתוח ביקורת על נס, ברגרזון ושפלר, שהציגו אותה ככזו באסיפות הנושים. לדברי עמית, בקופת הפירוק יש 16 מיליון שקלים נטו, ולכן, הנושים הרגילים יקבלו כ-70% מחובם באופן מיידי, והיתרה תשולם לפז.
ואולם, העיקר טמון בהגנה שמעניק העליון לבעלי התפקידים נס, ברגרזון ושפלר - תמונת-ראי לביקורת שהטיח בהם המחוזי: "פסק דין זה מבטל את הקביעות העובדתיות בהחלטת המחוזי, ככך שהן מתיימרות לקבוע מסמרות לגבי פז או לגבי תפקודם של בעלי התפקיד, כעושי דברה של פז, או כמי שהפרו את חובותיהם כלפי בית המשפט והנושים", כתב עמית. "התשתית העובדתית שעמדה בפני המחוזי הייתה הסכם המכר ליוסי חושינסקי (הרוכש של בורגר ראנץ' - י' י') והסכם ההלוואה, וקולה של פז לא נשמע. הבירור העובדתי לא מוצה, ולא ניתנה לפז זכות טיעון במישור העובדתי והמשפטי. כך גם לבעלי התפקיד. ככל שידיעתי מגעת, כשמוגשת בקשה לאישור הסדר נושים, בית המשפט נוהג לקיים דיון בבקשה. לא כך נעשה. קשה להלום כי בית משפט ידחה את הסדר הנושים מיוזמתו וללא בקשה של מי מהנושים, ובעיקר מבלי לשמוע את בעלי התפקיד".
"נפלה אי הבנה"
גורמים המכירים מקרוב את עבודת בתי המשפט המחוזיים באישור הסדרי נושים דווקא חולקים על קביעתו זו של עמית - דיונים בבקשות לאישור הסדרי נושים לא מתקיימים כמעט לעולם.
ואולם, ההגנה שמעניק עמית לעו"ד נס היא מוחלטת: "לא למותר לציין את הצהרתו של עו"ד נס, כי לא היה מעורב בבדיקת הסדר החוב של פז, וזו נעשתה על-ידי המפרקים הזמניים", כתב עמית. "גם הכנ"ר שהיה בתמונה וחקר ודרש בעצמו, אף הוא הצהיר בפניי כי אינו סבור שבעלי התפקידים חדלו במילוי תפקידם".
המחוזי והעליון חלוקים גם בנוגע לחלוקה המספרית, והשופט עמית, כך נראה, איננו חוסך ביקורתו מהשופטת אגמון-גונן בנוגע לחישובים פשוטים: "בעניין תורת המספרים, דומני כי נפלה שגגה בהחלטת המחוזי. נראה שהטעות גלויה על -ני ההחלטה, באשר ענייננו בקופה אחת, וברור שאם חלקם של הנושים הרגילים צמח מ-50% ל-64%, הרי שלא ייתכן שחלקה של פז יגדל".
עמית גם מבטל את הוראתה של אגמון-גונן לכנס אסיפת נושים שלישית, "בהתחשב בשיעור הדיבידנד, המכובד לכל הדעות, שאינו שכיח בתיקי פירוק, ובהתחשב בדרך החתחתים הצפויה לארוך שנים, אם תוכרע תביעת החוב של פז ותידחה".
באשר לביקורת שמתחה שופטת המחוזי על כך שבעלי התפקיד לא מסרו את התמונה העובדתית המלאה לנושים, בכל הקשור לפז, אומר עמית: "דומני כי נפלה אי הבנה בין המחוזי לבין הדרך שבה פעלו בעלי התפקיד, אך אינני רואה לזקוף זאת לחובת בעלי התפקיד. זימון הנושים יכול היה להיעשות בכתב, וככל שביקש המחוזי לסטות מהתקנות, הדבר היה צריך להיכתב במפורש" (רע"א 8404/13).