א.
השבוע הקפיא בג"צ בצו ביניים את החלטת בית הדין הרבני שחייב אם למול את בנה כדרישת אביו במסגרת הליך גירושים. בית הדין הרבני לא ביקש רק לחייב את האם למול את בנה אלא גם הטיל עליה קנס של 500 שקלים על כל יום שבו תתעכב המצווה. כך שלפחות דבר טוב אחד יצא לנו מכל הסיפור המוזר הזה: מחירון. עכשיו אנחנו יודעים כמה עולה לנו כל יום של חטא.
בית הדין הרבני אמנם לא פרסם את המחירון המלא על כל העבירות שבעולם, לשם כך יקצרו כל היריעות שבעולם, אבל אם יוצאים מתוך נקודת ההנחה של בית הדין הרבני שלפיה לא למול ילד זה באמת חטא נורא ואיום שאין עליו כפרה, הרי שכך אפשר להעריך את גובה הקנס על עבירות אחרות.
להערכתי, אם שמת פרוסת גבינה על הנקניק שלך זה סיפור של מאה שקלים (150 אם מדובר בנקניק חזיר, 240 אם זה קרה בשבת), על אי הנחת תפילין אפשר להיקנס ב-70 שקלים ליום, אי כיבוד אב ואם זה סיפור שיכול להגיע עד אלף שקל בקלות, וכך הלאה.
בדמיוני, כבר יכולתי לראות את פקחי הרבנות הראשית מסתובבים ברחובות, מחלקים דוחות וממלאים את קופת המדינה במזומנים (יצטרכו לגייס שם אלפי עובדים, שזה לבדו טוב למצב התעסוקה במגזר החרדי), מה שיאפשר להוריד את מחירי הדיור ולהיערך כראוי לאסון הטבע הבא; למעשה, אם הקנסות יהיו גבוהים דיים והאכיפה אפקטיבית מספיק, אנשים יפסיקו לעבור עבירות והדבר אף יכול לבטל את כל אסונות הטבע לאלתר וליצור פה גן עדן עלי אדמות.
אבל אז בא בג"צ והקפיא את כל העניין הזה, ועכשיו אין ברירה אלא להעלות את מחירי החשמל והתחבורה הציבורית ולהמשיך ולהעלות מסים. אני מקווה שהם מרוצים שם, בבג"צ. יכולה הייתה להיות פה מדינה יהודית שכיף לחיות בה. אבל בג"צ השמאלני הזה העדיף עורלה של ילד אחד על פני טובת כולנו. אז אם בסערה הבאה תיתקעו בלי חשמל, יש לכם את מי להאשים.
ב.
תזמון, אומרים, הוא הכול בחיים. אני לא יודע אם זה נכון, ואם בכלל יכול להיות משהו אחד שהוא "הכול" בחיים, אבל יומיים לפני החלטת בג"צ מצא לנכון שר הכלכלה, השר לשירותי דת והשר לירושלים והתפוצות להשתלח בברוטליות די מיותרת בעמוד הפייסבוק שלו בעיתונאית נטע אחיטוב ובעיתון "הארץ" על כתבה שפורסמה שם לפני כשנה וחצי בנוגע לחילונים שלא מלים את בניהם.
"קמפיין עקבי, מאורגן ומתוזמן למחוק את זהותה היהודית של מדינת ישראל", הוא קרא לזה, ובנוגע לברית המילה כתב כי "זהו הקשר החזק ביותר המחבר את עם ישראל לבוראו ולעצמו".
אין לי כוונה להיכנס פה לטענה השנייה של בנט ולעומק סוגיית ברית המילה. שדה מוקשים בלקני הוא מיטת מים ליד הנושא הזה ודווקא אין לי חשק להתפוצץ היום. אבל אני מאחל הצלחה לשני הצדדים בוויכוח החשוב והמרתק הזה. אלה ואלה מכריחים אותנו לשוב ולהתעסק בסוגיה היהודית. מה זה בכלל אומר, כל העניין הזה. בטח היה לכם פעם פצע בצד הפנימי של הלחי. נכון שלא יכולתם להפסיק להתעסק בו עם הלשון? אז אותו דבר, בערך. אף שזה הוויכוח הכי נדוש, אי אפשר להפסיק להתווכח אותו או להקיף אותו בפעם אחת.
(במאמר מוסגר, אפרופו האפשרות להקיף נושא בפעם אחת: אני נזכר שכשעשיתי קורס ויפאסנה שאלתי את המדריך - בדקה היחידה שבה הותר לי לדבר - כמה זמן צריך לקחת לי לעבור את כל הגוף שלי מבפנים - חלק מהמדיטציה, אל תשאלו. הביט בי הגורו הזקן, עצם עיניו לרגע ופקח אותן: נשימה אחת, אמר. מעולם לא הצלחתי. וזהו סוף הזיכרון. נחזור לנושא).
בעקבות הסטטוס של בנט, ואחרי ששקע האבק של שמאל מול ימין, התפתח דווקא דיון מעניין ואפילו די תרבותי (עד כמה שאפשר לשמור על נימוס בשדה מוקשים) על מהי מדינה יהודית, מהי זהותה, מהם אותם ערכים יהודיים, מה זה להיות יהודי ואיפה היא מתחילה, היהדות (אצל הגבר לפחות, וגם לזה יש משמעות), בתחתונים או בלב. בטקס חד-פעמי או ביומיום של חיים שלמים.
ואפרופו תזמון ואפרופו שדות מוקשים, בג"צ ובנט באו לי טוב גם אחרי הטור שכתבתי בשבוע שעבר (מי שפספס מוזמן לסרוק את הברקוד) בנוגע להסכמה העקרונית שלי עם התנאי של נתניהו להכרה פלסטינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
גם ברשתות החברתיות שלי, הדיגיטליות והלא דיגיטליות, התלקח לו אותו הדיון פחות או יותר. היו אמנם כאלה שהתבלבלו, בכוונה או שלא, בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין מדינה יהודית. האחד דבר רצוי, אפשרי, השני מילים ריקות: לא יכול להיות דבר כזה מדינה יהודית ואם היה לא הייתם רוצים לחיות שם. במדינה יהודית לא יהיו קנסות על חילול שבת, אלא עונש מוות. הולכים על זה? אני בטוח שגם לא הייתן רוצות להיות שם בתור נשים.
ג.
אז בסוג של צער אפשר לומר שגם היום לא נקיף ואין סיכוי להקיף את הנושא. ובכל זאת: לגבי ערכים יהודיים ומה זה אומר להיות יהודי. אני לא יכול להפסיק לשלוח את הלשון אל עבר הפצע. זה כאילו שאני - אנחנו - לא רוצים שהוא יתרפא. אנחנו רוצים אותו שם. תמיד.
מהם ערכים יהודיים. מה זה להיות יהודי. כל הזמן שולפים את זה, בכל מקום. השאלה הזו נשלפת בוויכוח על ברית המילה והיא עולה בוויכוח על סוגיית הפליטים. היא צצה כשמדברים על כלכלה (יש אפילו בדיחה שהולכת ככה: היהדות היא סוציאליסטית) וכמובן שהיא שם כשמדברים על פוליטיקה (הם שכחו מה זה להיות יהודים). מהם אותם ערכים יהודיים.
בעיניי, מצטער, אין ממש דבר כזה ערכים יהודיים. מול כל מצווה יהודית הומנית ומוסרית אפשר להציב ציווי אלים, חשוך. מול כל ערך נעלה: כבד את אביך ואת אימך, יכול לעמוד ערך איום: למחות את זכר עמלק. מול כל דבר יהודי טוב, דבר יהודי רע. מול כל דבר חכמה של אחד מחז"לינו ורבותינו הגדולים אפשר להציב טיפשות ובורות. מול כל צדיק, פושע. דת היא מערכת של כללים שנועדה לשמור על קבוצה, לייחד ולבדל אותה. וכך כמובן גם את היחיד - היא העולם שסביבו, והיומיום חשוב לא פחות, אולי יותר, מהערכים. דתנו לא טובה יותר מאחרות. בכולן יש דברים נפלאים, בכולן יש דברים מוזרים, סתומים וגם רעים.
זה שאני יהודי, ואני גאה על כך מאוד - אחרי הכול אין להכחיש שהתמזל מזלנו להיות חלק מחבורה די מיוחדת שמשייטת לה במימי ההיסטוריה הגועשים - עוד לא אומר שום דבר על ערכיי. בטח ובטח לא על מדינת ישראל. ותוכיח המציאות.
ד.
וזו אולי המסקנה המיידית, הבולטת: זה בעצם אותו הוויכוח. לפחות פה, בישראל. הדיבור על מהו ומיהו יהודי והדיבור על המדינה ולאן היא הולכת הוא בעצם אותו הדיבור. כל השיחות שזורות בלי יכולת להפריד ביניהן. עורלה של תינוק, תהליך מדיני, פליט אפריקאי ונתוני הלמ"ס, היחיד והכלל, היהודי והישראלי, הדת והלאום, והדמוקרטיה. הכול במקביל. חיינו כחפירה בלתי פוסקת סביב הדבר הכי טריוויאלי: מי אני בעצם. מי אנחנו. ואפילו יותר מזה, הן לא שיחות נפרדות ששזורות ביניהן: זו שיחה אחת. לפעמים נדמה שזו השיחה היחידה ושהיא תימשך לנצח. כמה זמן זה נצח? אם תשאלו את הגורו שלי הוא יעצום עיניים לרגע, יפקח אותן ויאמר לכם: נשימה אחת.