חברת הולנדיה וחברת אירופלקס לא יוכלו לפתוח חנויות בקניוני "פאואר סנטר", מכוח הסכמי בלעדיות שנחתמו בין רשת הקניונים לבין חברת עמינח. כך קבע אתמול (ג') בית המשפט העליון, בפסק דין שדחה את ערעורה של הולנדיה על פסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים, שאישר ב-2011 את הפטור מהסדר כובל שהעניקה הממונה על ההגבלים העסקיים דאז, רונית קן, לעמינח ולפאואר סנטר על הסכמי הבלעדיות ביניהם לתקופה של 10 שנים. "קשה שלא לתהות האם הולנדיה אינה מונעת מהרצון ליהנות הנאת חינם מפרסומה של עמינח", כתבה השופטת מרים נאור בפסק הדין.
ביולי 2010 נתנה הממונה על ההגבלים העסקיים פטור מאישור הסדר כובל להסכמי שכירות בין עמינח לבעלי מרכזים מסחריים ל-10 שנים. בהסכמים אלה נכלל סעיף שלפיו בעלי הקניונים לא יאפשרו הפעלה של חנות נוספת במרכז המסחרי שעיסוקה במכירת מזרנים, מיטות נוער ומערכות שינה. הממונה נימקה את החלטתה במניעת הנאת חינם של מתחרים ממאמצי השיווק של עמינח והנאת חינם מהמרחב העסקי החדש שנוצר בעת הקמת המרכז המסחרי.
הולנדיה ואירופלקס הגישו ערר על החלטה זו לבית הדין להגבלים עסקיים, בטענה שסעיפי הבלעדיות הללו פוגעים בתחרות. שופטת בית הדין להגבלים עסקיים בירושלים, תמר בזק-רפפורט, דחתה כאמור ביולי 2011 את הערר, בין היתר נוכח עמדת הממונה, שטענה כי לאור אופי המוצר, הנרכש בקנייה מתוכננת, הרי הצרכן משקיע זמן ומשאבים בחיפוש המוצר המתאים ויהיה מוכן אף לנסוע 15 ק"מ ויותר, לביצוע הרכישה, ולכן השוק הגיאוגרפי רחב במידה ניכרת מהמרכז המסחרי וסביבתו הקרובה.
יצוין כי בסמכות הממונה על ההגבלים, להעניק לפי החוק פטור מהסדר כובל מהחובה לבקש אישור להסדר מבית הדין להגבלים עסקיים, אם שוכנע שהכבילות שבהסדר אינן מגבילות את התחרות בחלק ניכר של השוק המושפע מההסדר, ואם עיקרו של ההסדר הכובל איננו בהפחתת התחרות או במניעתה, ואין בו כבילות בלתי נחוצות למימוש עיקרו של ההסדר. השופטת נאור קובעת, בהסכמת חבריה צבי זילברטל ואורי שהם, כי העובדה שההסדר הכובל שבין עמינח למרכזים המסחריים לא הפחית בפועל את התחרות, אין משמעה שלא הייתה מטרה להפחית את התחרות.
הולנדיה טענה בערעור כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהכיר ב"מניעת הנאת חינם" כתכלית העיקרית של ההסדר בין עמינח למרכזים המסחריים. מדובר בחשש שהולנדיה תיהנה, בלא שהשקיעה דבר, ממאמצי השיווק והפרסום של עמינח, במטרה למשוך לקוחות פוטנציאליים לרכוש מזרנים ומיטות ברמה גבוהה במתחמי ה"פאואר סנטר". ואולם נאור מאמצת את המסקנה שהתכלית העיקרית של ההסדר היא אמנם מניעת הנאת חינם: "כפי שמשווק נהנה הנאת-חינם כשלקוח הגיע אל מוצרו בעקבות השקעה של מתחרה העובד עם אותו מפיץ, כך נהנה הנאת-חינם גם משווק המוכר מוצר ללקוח שהגיע למרכז מסחרי בו שוכנת חנות של המתחרה עקב השקעותיו של אותו מתחרה בפרסום ובשיווק".
בשאלת הנאת-החינם סיכמה נאור, כי "לא ניתן שלא לתהות על מה ולמה ניהלה הולנדיה את מלחמתה עד בית המשפט העליון. קשה שלא לתהות אם אינה מונעת בדיוק מהרצון ליהנות הנאת חינם מפרסומה של עמינח. לא הונח לפנינו טעם ענייני אחר למאבק ללא פשרות שניהלה".
טענה אחרת של הולנדיה התמקדה בכך, שהממונה על ההגבלים התייחס לשוק אחד, שוק "פתרונות השינה ברמה גבוהה", והתעלם כליל מהשוק הרלוונטי האחר, הוא שוק השכרת שטחי מסחר לפתרונות שינה כאלה. על פי טענה זו, בהסכמי בלעדיות להשכרת שטחים במרכזים מסחריים יש כדי להפחית את התחרות בין הבעלים של השטחים המסחריים, משום שהם גורעים ממפת התחרות את בעלי המרכזים המסחריים המחויבים בבלעדיות, וכך מועצם כוחם של בעלי המרכזים המסחריים האחרים. הממונה טענה מנגד כי הולנדיה לא הוכיחה שדמי השכירות ששילמה בפועל באתרים האחרים, עלו עקב הסכמי הבלעדיות שמהם נהנתה עמינח.
גם טענה זו נדחתה על ידי נאור: "אין מחלוקת בין הולנדיה לבין הממונה על כך שבמסגרת שקילת מתן פטור להסדר כובל בעניין בלעדיות במקרקעין, על הממונה לבחון את ההשפעה על שטחי המסחר. אין די בקביעת הממונה לגבי קיומם של שטחי מסחר חלופיים, כדי לבסס מסקנה שהסדרי הבלעדיות לא גרמו או יגרמו לעלייה בדמי השכירות. ואולם היעדר טענה מצד הולנדיה בעניין עליית דמי השכירות באזורי תעשייה והנתונים בדבר שיעורי דמי השכירות הנמוכים באזורי תעשייה, מצביעים על כך שבמקרה זה אין טעם מעשי בהחזרת התיק לבחינה משלימה".
אף בעניין משך הזמן של הסדרי הבלעדיות, נדחו טענותיה של הולנדיה. הממונה קבעה בהחלטתה כי "בנסיבות העניין, שוכנעתי כי קיימת הצדקה לתקופת בלעדיות של עד 10 שנים, וכי די בתקופה זו כדי להבטיח את האינטרס שעליו נועד סעיף זה להגן". לדברי נאור, "לא מוסברת בהחלטת הממונה כיצד החשש להנאת חינם מהשקעות בפרסום ובשיווק יפוג לאחר 10 שנים. אם תמונת ההשקעות של הרשתות בפרסום ובשיווק בשעה ה-11 תיוותר כפי שהייתה בשנה העשירית, לכאורה החשש להנאת חינם מהשקעות עמינח יעמוד על כנו כפי שהיה בשנים הקודמות. בכל זאת קיים טעם לתחום תקופת תחולת הסדרי בלעדיות, לאור האפשרות שנסיבות השוק הרלוונטי ישתנו בעתיד".
השופטים חייבו את הולנדיה גם בתשלום הוצאות משפט בסך 160 אלף שקל, שיתחלקו שווה בשווה בין הממונה על ההגבלים לבין עמינח.