איטס כריסמס טיים: האמריקנים בולסים תרנגולי הודו, גומעים ליקר ביצים מזעזע מתוצרת בית ומנהלים מריבות משפחתיות כדי לעשות עליהן סרטים אחר-כך; ברחבי אירופה שותים יין חם ומצטערים על שמזג האוויר הגרוע השנה קצת קלקל את השופינג; ובאנגליה? משחקים כדורגל. אין עוד תקופה שמבודדת את הליגה האנגלית כמותג כדורגל שאין דומה לו כמו השבוע האחרון של חודש דצמבר (או ליתר דיוק: בין השבת שלפני חג המולד, דרך ה"בוקסינג דיי" ועד ל"ניו יירס דיי"). בעוד ברחבי העולם מלהגים כל הכוכבים בציוצי טוויטר מחופשות החג, עולים השחקנים באנגליה אל הדשא כדי להרוויח את לחמם.
כדורגלנים ומנג'רים כאחד כבר התלוננו על כך שיש שחקנים איכותיים שלא רוצים לשחק באנגליה בדיוק בגלל התקופה המתישה הזו, שמחקרים כבר הוכיחו את השפעתה הפיזיולוגית שמרטשת את השחקנים. לעומת זאת, בצד שמחייב את התופעה, אפשר למצוא בעיקר נימוקים מתחום "המסורת". נכון? אז זהו - שלא.
את הנימוקים לעמדה ה"מסורתית" קשה יותר להסביר במחקרים מדויקים, והם נמדדים יותר בתחושות - כמו למשל התחושה שהשבוע הזה הוא חלק מהמנגנון שמצליח לשמור את אנגליה, לפחות בתחום הכדורגל, כ"האימפריה שעליה השמש לא תשקע לעולם": מטוקיו ועד לוס אנג'לס, מהלסינקי ועד קואלה-לומפור, במשך שבוע אחד, ממוקדות כל עיני אוהדי הכדורגל בעולם אך ורק לאנגליה שהופכת להיות ה"מכה" של הכדורגל. עם הספרדים אל תדברו לפחות עוד שבועיים, עם הגרמנים - כמעט במשך חודש תמים, גם האיטלקים תלו שלט "סגור" על אצטדיוני הכדורגל שלהם, אבל באנגליה - חג.
***
זה היה (וזה עדיין) חג מיוחד, שבסופו מתנוסס מעל הפרמיירליג חיוכו המרושע של ז'וזה מוריניו, ציניקן חסר רחמים, ממוקד מטרה, תאב ניצחונות, שש אלי קרב שאינו מסוגל להבין שכדורגל הוא קודם כל הנאה לשחקנים ולאוהדים. "המיוחד" שהלם אמש (א') בליברפול, מוליכת הפרמיירליג ערב החג, הוא כבר שנים תופעה מדאיגה בכדורגל האירופי, עם סגנון הגנתי שלא לומר בונקריסטי שהוא מוביל לעיתים קרובות - וכאשר הוא הופך לשורה התחתונה של השבוע החשוב ביותר בעונה האנגלית - צריכים כל אוהבי המשחק להיות מודאגים.
למרבה המזל מוריניו אינו לבד על הפודיום: התיקו שחילץ מיריבו ארסן ונגר וארסנל שלו בפתיחת מרתון המשחקים, התווסף לעוד שני משחקים בלי ניצחון ואיים להכניס את ארסנל למשבר אמצע העונה המוכר כל כך שלה. אלא ש"התותחנים" התאוששו בשני ניצחונות חוץ במגרשים קשים מול ווסטהאם וניוקאסל, והוכיחו שהשנה, אחרי עונות שחונות רבות בתחום הזה - הם כנראה יצליחו להיאבק על האליפות עד למחזורי הסיום.
ומה עם ליברפול, שנכנסה לימי החג כמוליכה הגאה של הפרמיירליג עם כדורגל נפלא ועם לואיס סוארז בכושר נדיר שגרר מיד השוואות למסי ורונאלדו? היא מצמצה ברגעי האמת שלה, ואשר לחלוץ מאורוגוואי, הרי שהוא למד בדרך הקשה על הפער שבין טאלנט לווינר, כשכמעט ולא בא לידי ביטוי במשחקי החוץ הקשים מול סיטי וצ'לסי. אז ליברפול זכתה בסימן השאלה הגדול שמרחף עתה מעל סיכויי האליפות שלה והנחמה היחידה שמזומנת לאוהדיה היא שהסיבוב השני לוקח אותם רק למגרש חוץ קשה אחד: אולד טראפורד, כשעל ה"אמירייטס", סטמפורד ברידג' ו"אתיחאד", הם סימנו כבר "וי" קטן, גם אם עגום משהו. במילים אחרות: אם ליברפול תמשיך לדרוס את "הקטנות", הרי שהאליפות תוכרע באנפילד. רק משום כך לא כדאי למהר ולפסול את האדומים, למרות שני ההפסדים הרצופים.
***
אני מבקש סליחה מהאנגלים לפני שאני מפתח את הרעיון הבא, שמא יחשוב מישהו שאפשר בכלל לערוך השוואה, אבל אנשים הם אנשים - ואחת הסיבות העיקריות לתפוסה של יותר מ-97% במגרשים ב"בוקסינג דיי" למשל (שיא עונתי עד כה), היא שאחרי יומיים "משפחתיים", מחכים האנגלים שמישהו רק יגאל אותם מהצורך לאכול עוד ארוחת חג בלוויית בני המשפחה. לא צריך להתאמץ במיוחד כדי להבין אותם: רק שוו בנפשכם את הימים שבין כסה לעשור, עת סעדתם כבר ארוחות חג עם שני הצדדים של המשפחה הקרובה והרחוקה, נתקעתם במשך שעות בפקקים כשאתם מזיעים בבגדי החג, בתא המטען של הרכב נשפך הסיר עם הדגים ולמרות אהבתכם הגדולה, שלחתם כבר מבטים מזרי אימה בילדים (לא שזה עזר) - האם לא הייתם מוכנים להקריב שנה מהחיים כדי לצאת קצת לנפוש ביציע בחברתם של בעלי משפחות אחרים?
ולפיכך, מדוע לא תכריז ההתאחדות לכדורגל בישראל על המקבילה המקומית למשחקי הכריסמס? תארו לכם את אחד מחגי ספטמבר בסימן הכדורגל, נס חנוכה עם שלושה מחזורי ליגה שמספיקים לשמונה ימים, במקום תקציב חג שמספיק בקושי לפסטיגל קטן אחד או אולי את פסח שכולו מצה, מרור וכדורגל - בשבוע שעשוי להכריע למעשה את הקרבות בצמרת ובתחתית.
תארו לעצמכם שבוע אחד עם ארבעה-חמישה שידורים חיים של כדורגל מקומי בכל יומיים, שבוע שבו הכדורגל המקומי עומד, לשם שינוי, במרכז העניינים והופך למה שהוא כל כך רוצה להיות: בילוי משפחתי לגיטימי. אם יכולת "כמו באנגליה" היא בגדר מדע בדיוני, למה לא מחזורי חגים "כמו באנגליה" שמעתיקים לפחות את האיכות והמתח?