לפי כללי ההיגיון, לפני שהתחלתם לקרוא שורות אלו סקרתם את התמונה שמעטרת את המדור וחשבתם על מותג רכבי השטח האמריקאי האמר. אז חשוב לשים כבר בהתחלה דברים על דיוקם: זה לא האמר, זה לא מתיימר להיות האמר, וכל דמיון ביניהם הינו מקרי בהחלט. לחיית השטח הזו קוראים זיבר, והיא - כן, כן - תוצרת כחול-לבן.
המקום מרגיש כאילו קפא בזמן, ראיה לכך הוא המונסטר טראק האימתני שמעלה אבק בחצר האחורית בסדנה אי-שם בפרדס חנה. הוא עומד שם, באותו המקום בדיוק, כבר מעל ל-20 שנה, נבנה כאתגר שמיצה את עצמו ונשכח על ידי האבא והאמא של הזיבר, עידו כהן. אני מובל בין חדרים ומסדרונות אפלוליים שמרגישים לפרקים כמו מרתף שקרני השמש נמנעות מלבקרו. על המדפים חלקי רכב ומנגנונים שימצאו את דרכם בקרוב לתוך שלדות הנמצאות בשלבים שונים של בנייה, חלקם כאבות-טיפוס שאולי ימשיכו לייצור עבור צבאות ברחבי העולם, כולל צה"ל, וחלקם יישארו בגדר אבות-טיפוס. בדיוק כך נולד לו הזיבר הישראלי.
עידו כהן הוא יוצא יחידה מובחרת בצה"ל ונהג מרוצים בעבר (ובקרוב גם בהווה). לחיצת היד הראשונה שלנו מגלה יד גדולה ומחוספסת השייכת לאיש שעבודת כפים אינו זרה לו ("אף פעם לא תמצא אותי נקי"), דור שהולך ונעלם לטובת המקצועות החופשיים, תחומי היי-טק, עולם הזוהר והפרסום המהיר. בגיל צעיר מאוד הוא נפלט ממערכת החינוך מחוסר התאמה, ופנה לתחום המקצועי. את הזיבר הראשון החל לבנות בשנות התשעים.
המדהים בלידת הזיבר היא העובדה שהוא נבנה מניסוי וטעייה. לא מהנדסים, לא חישובי עומסים, לא מעצבים ולא אנשי פיתוח ממולחים. הכל נעשה בעבודת כפיים, תשוקה, ציונות ולא מעט ניסיון שנצבר במשך השנים. בשנת 1999, לאחר לא מעט שלדות שנשברו, הוא מספר, יצא לאוויר העולם הזיבר הראשון. הנוסחה של הזיבר היא בגדר סוד כמוס. השלדה והמתלים נבנים כאן בארץ, ושאר המנגנונים נקנים מיצרנים שונים בעולם ומורכבים בסדנה. זה נשמע פשוט, אבל זה סבוך ומורכב. מתוך אלפי יצרנים ומאות אלפי סוגים ודגמים של חלקים, ישנו מתכון אחד ומיוחד שיכול לייצר את רכב השטח האולטימטיבי.
מתנה מאוליגרך
מנוע הקורבט של הזיבר מתעורר לחיים עם סיבוב המפתח, תא הנוסעים ספרטני וחסר דיפונים יוקרתיים או מושבים נוחים במיוחד. כל זה רק מחזק את העובדה שמדובר במכונת שטח שבאה לעבוד, לא להרשים בעטיפתה אלא ביכולותיה.
החצר האחורית של הסדנה היא הנורבורגרינג של כהן (אחד ממסלולי האספלט הנחשבים והמפורסמים בעולם, שמשמש בין היתר את יצרניות השונות לבחינת דגמים חדשים). את מקומו של האספלט תופסים בורות, שלוליות ושאר מכשולים שהביאה איתה הסופה האחרונה. הזיבר מתעלם אחר כבוד מכולם. אני מחבק בסתר את ידית האחיזה כאילו הייתה אהבת חיי, אבל מהר מאוד מבין ששום בור לא משפיע על תא הנוסעים ולא משנה באיזו מהירות או באיזה תוואי שטח אנו נוסעים.
מימין כמה גבעות מלאכותיות בגובה של עשרה מטרים שמורכבת מאבנים, סלעים וחולות - לא כאלו שהייתם שוקלים אפילו לטפס עליהן ברגל. הזיבר מאט, כהן מביט בקשיחות ימינה, כאריה שאיתר את הטרף שלו, ואני מקווה שהוא לא חושב לטפס על גבעות הללו, שהונחו ממש לאחרונה.
האופק נעלם ואני רואה שמים, לועס הבולדרים הזה מטפס מכשול בזווית של 50 מעלות בקלות מטרידה. אני מביט בכהן שיושב במושב הנהג בטוח בעצמו, זה הניסיון שמדבר כרגע.
עיקר הלקוחות של הזיבר הם צבאות זרים שמבינים שבישראל הקטנה והמנוכרת מוטורית יש מוצר עם יכולת העמסה של שני טון (שני רכבי מיני בערך), יכולת עבירות של טנק ומהירות שיוט של מכונית משפחתית מודרנית. שאר הלקוחות של הזיבר הם אנשים פרטיים ומפורסמים, הבולטים מביניהם הם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין - לא פחות - וראש ממשלתו דימיטרי מדבדב, שקיבלו את הזיבר מתנה מאוליגרך רוסי. עבורם, את תא הנוסעים הספרטני והלא מאובזר מחליפה עטיפה יוקרתית, עשירה ונהנתנית - והכל מייד אין יזראל (לתשומת לבך, אדוני שר התחבורה).
מימין גבעה, משמאל קוצים
עכשיו תורי. כמו בכל נהיגה במכונית-על קשה להסתיר את ההתרגשות, רק שכאן מדובר בטרקטור-על.
לחיצה על דוושת הגז מוציאה גרגור ששמור למנוע 8V, עמוק, בשרני, תאווה לאוזניים. השניות הראשונות שמורות להיכרות, אבל אין זמן להכרה עמוקה מדי. אחרי 10 דקות בלבד של נהיגה אפשר להבין את הביקורות החמות ששמעתי על המכונה המשומנת הזאת, אין דבר שהוא לא יכול לעבור, נקודה.
"שמאלה!". לאן? אני שואל, מימין גבעה תלולה ומשמאל סבך שיחים קוצני ביותר וכמה עצים. באופק אין שביל לרפואה. "שמאלה דרך הקוצים", פוקד עליי כהן. אבל איך נדע שאין שם בור שמחכה לנו, או כל מכשול אחר? ואז, כשהוא מוכן לקרב, מגיע המשפט שאולי מתאר את האיש ופועלו בצורה הטובה ביותר: "תן גז, אל תפחד, יהיה בסדר".
הם נופלים בזה אחר זה, שיח אחר שיח (מדובר באזור שמיועד לבנייה בקרוב, כך שאין חשש לפגיעה בטבע) הם משתחווים בפני הענק החום. גז קבוע ופקודת שמאלה נשמעת שוב, הפעם אני לא מחפש שביל אלא דורס כל מה שנקרה בדרך כשחיוך מרוח לי על הפרצוף.
הגבעה מסתיימת בבור עמוק, הזיבר שוכב בזווית של 40 מעלות כשמהחלונות נדחקים פנימה שיחים. "אל תעשה כלום כדי שלא נתהפך", אומר לי כהן בקור רוח, כאילו הוא נתקל בסיטואציה כזו בשגרת יומו. אני מנסה לשמור על קור רוח ומקשיב להוראות ההיגוי שמופנות אליי. למזלנו, הצמחייה העבותה פשוט מונעת מהזיבר להתהפך. שתי דקות של תמרוני מלאכת מחשבת, ואנחנו בחוץ. זה היה קרוב.
שנת 2014 עומדת להיות שנה חשובה עבור יצרנית הרכב מפרדס חנה. שנה שבה מספר גדול של חוזים מהותיים ייחתמו ופיתוחים חדשים יראו אור. אם יהיה לנו מזל (ופחות בירוקרטיה), נראה זיברים נוסעים אפילו על כבישי ישראל באופן חוקי. כהן, מבחינתו, סימן מטרה אחת וברורה לשנה הקרובה: לנצח, בהכל.