כ-14 שנה לאחר מכירת סלטי צבר על-ידי אבי ינקו ורוני וייס לאסם וטבעול תמורת למעלה מ-6 מיליון דולר, ישלמו המוכרים מס מלא על רווחיהם בעסקת המכירה - כך קבע לאחרונה בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה את ערעורם של ינקו ווייס על שומת המס שהוצאה להם בשנת 2000 לתשלום המס בגין הרווחים.
השופט מגן אלטוביה דחה את טענתם של ינקו ווייס כי החברה בבעלותם, חברת ינקו-וייס, הייתה חברה בלגית בזמן המכירה ועל כן פטורה ממס בארץ, וקבע כי הגם שהחברה הייתה רשומה בבלגיה - השליטה והניהול בשנת המס 2000 הופעלו מישראל על-ידי ינקו ווייס, ועל כן בתקופה האמורה הייתה החברה תושבת ישראל.
בעקבות פסק הדין תחויב החברה כעת במס רווחי הון לחברות על תמורת המכירה לפי השיעור שלו בשנת 2000, שעמד על 36%. זאת, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.
השופט ציין כי "ינקו-וייס, ששלטו בעסקי חברת ינקו-וייס וניהלו בפועל עסקים אלה, שכרו אנשי מקצוע מקומיים (בבלגיה - א' ל"ו) שיסייעו להם בכל הקשור ברכישת נכסי נדל"ן והשכרתם ובכל הקשור להתנהלות הפיננסית הכרוכה בכך. בתמורה שילמה ינקו-וייס לכל אחד מהמנהלים הבלגיים 3,000 אירו בשנה, דהיינו 250 אירו בחודש - סכום אשר על פניו אינו הולם שכר של מנהלים המחזיקים בידם שליטה וניהול של עסקי החברה. סיוע זה של המנהלים הבלגיים אינו מגיע כדי שליטה וניהול, ואלה נותרו בידי ינקו ווייס בישראל. כפועל יוצא מכך יש לראות במערערת כתושבת ישראל בשנת המס 2000".
קשר רציף ממרחק
חברת סלטי צבר הוקמה בפברואר 96', וב-98' שינתה את שמה לינקו-וייס (אחזקות). בעלי מניותיה היו אבי ינקו ואשתו חנה (50%) ורוני וייס ואשתו אושרה (50%). ינקו-וייס החזיקה ב-100% ממניות סלטי צבר, שהחזיקה בבעלותה מפעל לייצור ושיווק סלטים מצוננים ואת החברות א.צ. קקטוס שווק וסחר עולמי והצבריה.
ביולי 97' נכרת הסכם בין טבעול, באמצעות חברת אוסטיב, לבין סלטי צבר וינקו-וייס, לפיו צורפה אסטיב כמשקיעה וכבעלת 51% מהמניות המונפקות של סלטי צבר; ובדצמבר 98' נכרת בין סלטי צבר לבין אוסטיב וינקו-וייס הסכם, לפיו ניתנה לינקו-וייס אופציה בלעדית לחייב את אוסטיב לרכוש את כל המניות של סלטי צבר שבידיה תמורת 6.2 מיליון דולר. בנוסף הסכימו הצדדים כי עם מימוש האופציה האמורה תחלק סלטי צבר דיבידנד וחלקה של ינקו-וייס בדיבידנד יהיה 800 אלף דולר דולר.
במאי 98' רכשה חברת ינקו-וייס בניין בבריסל, וב-99' נרשמה כחברה בלוקסמבורג ובבלגיה. ביולי 2000 הודיעה ינקו-וייס לאוסטיב על מימוש האופציה, ובהתאם רכשה אוסטיב את מניות סלטי צבר שהיו בידיה.
בדיווח לשנת המס 2000 לא דיווחה ינקו-וייס על רווח ההון החייב במס ממכירת מניות סלטי צבר. ואולם, רשות המסים, באמצעות פקיד שומה חולון, סברה כי החברה חייבת במס על רווח ההון שצמח לה ממכירת המניות, ובהתאם הוציאה לה שומת מס.
חברת ינקו-וייס עירערה על שומה זו למחוזי בתל-אביב, בטענה כי בשנת המס שבערעור הייתה תושבת בלגיה, ובהתאם לדיני המס הבלגיים ולאמנה בין בלגיה וישראל בדבר מניעת מסי כפל לגבי מסים על הכנסה והון - הרווח ממכירת מניות סלטי צבר חייב במס בבלגיה ולא בישראל.
מנגד, פקיד השומה טען כי החברה היא תושבת ישראל, ולכן רווח ההון ממכירת מניות סלטי צבר חייב במס בישראל.
בית המשפט התייחס בפסק הדין לפרמטרים לבחינת תושבותה של חברה לצורכי מס. השופט מגן ציין כי הקביעה מהיכן מנוהלת החברה בפועל אינה פשוטה "בעידן זה, שבו באמצעים הטכנולוגיים במרחק יד, ניתן להיות בקשר רציף גם ממרחק של אלפי קילומטרים. יכולות אילו מעלות את רף נטל ההוכחה כשמדובר במי שהוא תושב ישראל ומבקש להוכיח כי לא ניהל ממנה את החברה בחו"ל מישראל. על הנישום יהיה לגבור על עמדה אפשרית של רשות המסים, כי גיחותיו מחוץ לישראל נועדו להסוות ניהול מישראל".