המונח "כונס נכסים" שגור בפיותיהם של רבים. עם זאת, אם אלה יעצרו וינסו להגדיר לעצמם את המונח, רבים מהם יתקשו בכך. ולא בכדי. יש סוגים שונים של כונסי נכסים. כל סוג שכזה נועד להשיג מטרה אחרת. המכנה המשותף לכולם הוא זה שלפיו המדובר בהליך משפטי, הכולל תפיסת נכס ושליטה בו, כך שניתן יהיה להיפרע ממנו.
הסוג הידוע ביותר בציבור של כונס נכסים הוא זה שממונה במסגרת הליכי מימוש משכנתא הרובצת על נכס מקרקעין. כולנו שמענו על כך, שלאחר שהלווה אינו עומד בתשלומי הסילוקין של הלוואה שהבנק העניק לו כנגד רישום משכנתא על נכס מקרקעין, ממונה כונס נכסים מטעם הבנק, שתפקידו למכור את נכס המקרקעין ולהעביר אל הבנק את מלוא יתרת החוב של הלווה.
קיימים סוגים נוספים של כונסי נכסים. יש את אלה שמתמנים לשם פירוק השיתוף בנכס. ישנם אלה המתמנים במסגרת הליכי הוצאה לפועל על מנת לקדם ביצועו של פסק דין. ישנו כונס הנכסים הזמני, שמתמנה בתחילת בירורה של תביעה אזרחית, על מנת שישמור על הנכס נשוא התביעה עד ההכרעה בתביעה. קיים גם כונס נכסים המתמנה מכוח דיני החברות לצורך אכיפת אגרת חוב.
כל אחד מן המינויים האמורים נעשה מכוחו של דין אחר ומוסדר מכוח אותו הדין. גם שיעורו של שכר-טרחת כונס הנכסים נקבע על-פי אותו הסדר. אלא שלעתים נעשה המינוי מכוח דין אחד, אך יוצא אל הפועל במסגרת הליך המוסדר באמצעות דין אחר. ולפי מה ייקבע שכר-הטרחה במקרה כזה?
הכונס פעל במסגרת הליך הפירוק
סוגייה זו באה עתה בפני שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, עאטף עיילבוני. בשנת 2007 נקט בנק דיסקונט בהליכי מימוש משכנתא, שהייתה רשומה על 15 דירות ששועבדו לו ושהיו מצויות בבניין ובו 30 דירות, של "נתיב דוד חברה לבנייה בע"מ" המצויה בהליכי פירוק.
במסגרת הליכי מימוש המשכנתא בהוצאה לפועל מונה עו"ד יוסף ברינט ככונס נכסים לצורך מימוש הדירות. הואיל והיה מדובר בפרויקט של חברה חדלת פירעון, לא היה ניתן למכור את 15 הדירות ללא קבלת אישורו של בית משפט של פירוק, הוא בית המשפט המחוזי בנצרת.
לפיכך, לאור הזיקה בין כל יחידות הדיור שבבניין, הואיל ולא היה ניתן לממש את הדירות המשועבדות ללא הסדרת האופן, שבו תושלם בניית יתר הדירות, ולאור קיומן של הוצאות ועבודות משותפות לכל הדירות בבניין, התעורר הצורך בצירופו של הכונס לתיק הפירוק, על מנת שדין אחד יחול על כל הדיירים וכדי שהשלמת הבנייה תיעשה בפיקוח ערכאה אחת, תוך שוויון בין כלל הדיירים.
סופו של דבר שעלה בידי הכונס ברינט לגבש, במסגרת תיק הפירוק, הסדר שבמסגרתו נמכר הבניין כולו לחברה משקיעה, שאותרה על-ידו, והוסדר מלוא התשלום עבור מכר הדירות, עליהן הוא מונה ככונס נכסים.
עם סיום תפקידו פנה הכונס ברינט אל ראש ההוצאה לפועל, במסגרת תיק מימוש המשכנתא שבו הוא מונה ככונס, בבקשה לפסיקת שכר-טרחתו. בבקשתו הוא ציין כי שכר-טרחת כונס נכסים, במסגרת הליכי הוצאה לפועל, נע בין 6% ל-10% מתוך הסכום שנגבה על-ידו, וזאת בהתאם להיקף הפעילות, המאמץ שהושקע על-ידו ומשך הזמן בו היה עליו לבצע את תפקידו.
משפעילותו של הכונס ברינט הניבה תקבול כולל שעלה במעט על 3 מיליון שקל, עמד שכר-הטרחה שהתבקש על-ידו על סכום שבין 190 אלף שקל לבין 320 אלף שקל.
מפרק החברה, עו"ד מאיר גוטרבוים, אשר אינטרס הנושים לנגד עיניו, טען כי מאחר שהכונס מכר את הדירות במסגרת הליך הפירוק, שכר-הטרחה של הכונס אמור להיקבע בהתאם לתקנות החברות. תקנות אלה קובעות מדרג, שעל-פיו עמד שכר-הטרחה במקרה זה על כ-150 אלף שקלים.
כך, בגין אותו מינוי, בגין אותה משימה, על-פי הדינים השונים, ניתן היה לקבוע שכר-טרחת כונס שונה לחלוטין.
"מהי האכסניה המשפטית הראויה לצורך קביעת שכר-טרחת כונס הנכסים", פתחעיילבוני את הדיון במחלוקת בין הכונס לבין המפרק. "האם דיני ההוצאה לפועל מכוחם הוא מונה או שמא תקנות החברות?"
מייד הוא דחה את טענתו של הכונס ברינט, שלפיה שכרו אמור להיפסק בהתאם לדיני ההוצאה לפועל, ולא על-פי תקנות החברות, וזאת לאור העובדה שלפיה הוא מונה במסגרת הליכי הוצאה לפועל.
"הפרשנות שיש ליצוק... אינה כולה להיות על-פי מבחן טכני או פורמליסטי - כזה הבוחן בעין צרה באיזו ערכאה מונה בעל הפקיד לתפקידו - אלא יש לבחון את הדברים מבחינה עניינית מהותית ולהתרכז במסגרת שבה פעל בעל התפקיד לצורך ביצוע תפקידו, הלכה למעשה", חרץ השופט.
על-פי עיילבוני, ההליך הדומיננטי, שבמסגרת פעל כונס הנכסים, יהווה את האכסניה הרלבנטית לחלות כלל הדינים על הפעולות, הקשורות למימוש הנכסים, לרבות על פסיקת שכר-טרחתו. "על כן, לא עצם המינוי הוא שקובע את הדין שיחול על שכר כונס הנכסים, אלא המטריה העניינית שתחתה פעל באופן מהותי לצורך קיום תפקידו", קבע.
שכר-טרחה מינימלי
משעיקר ההליך התנהל בפני בית המשפט של חדלות פירעון ותחת פיקוחו, ראה עיילבוני את הכונס ברינט כ"בעל תפקיד" לצורך החלת תקנות החברות בנושא שכר-טרחתו. "בדרך זו נשמר השוויון בין כונס הנכסים שפעל למימוש הדירות בהליך הפירוק דנא לבין יתר בעלי התפקיד שמונו בהליך חדלות הפרעון, לרבות מפרק החברה", הוסיף עיילבוני.
הוא העלה על נס אף את זאת, שקביעת שכר-טרחה לפי השיעור המקובל בהליכי הוצאה לפועל עלולה לגרוע מהדיבידנד לו יהיו זכאים חלק מנושי החברה, מלבד הבנק המשעבד. לדידו, "הדבר בוודאי אינו עולה בקנה אחד עם התכלית העומדת ביסוד דיני חדלות הפירעון". כך, גם הרצון להגן על הנושים האחרים הכתיב את דרכו של עיילבוני.
לקראת סיום ההחלטה הביא עיילבוני לידי ביטוי את תחושת אי-הנוחות, שכל הנראה ליוותה אותו בהחלטתו. שהרי מה לו, לכונס, שמונה במסגרת הליך מימוש משכנתא, ללא כל קשר לפירוק החברה, ולאינטרס הנושים האחרים? ומדוע זה הוא אמור להיפגע מכך?
"לאור עבודתו האינטנסיבית והמאומצת של כונס הנכסים... לצד העובדה שבסופו של יום איתור החברה המשקיעה נעשה על-ידי כונס הנכסים, מן הראוי לפסוק לכונס הנכסים שכר-טרחה נוסף", כך עיילבוני. "לפיכך אני מעמיד את שכר-הטרחה הנוסף שמן הראוי לפסוק לכונס הנכסים בגין המאמץ המיוחד על שיעור של 25%, וזאת מעבר לשכר המימוש, הקבוע בתקנה 8 לתקנות החברות".
כך העמיד עיילבוני את שכרו של הכונס ברינט על כ-190 אלף שקל, אותם 6% שננקבו בבקשתו כשכר המינימלי שהוא ביקש לעצמו. (פר"ק 1029/04).