המאבק בפערים הכלכליים העמוקים בחברה האמריקאית, ובמיוחד אי-השוויון בחלוקתה של עוגת ההכנסות הלאומית, מסתמן כנושא מנצח באג'נדה של המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לקונגרס, בנובמבר השנה, וקרוב לוודאי שגם לקראת הבחירות לנשיאות, ב-2016.
הרפובליקאים, שהיו מעדיפים להתמקד במאבק נגד הרפורמות בשירותי הבריאות, אובמה-קר, לא מצליחים לגבש מענה הולם למה שהם מכנים "הפופוליזם הדמוקרטי", אם כי הסקרים מראים, שרוב הבוחרים בארה"ב תומכים בצמצום הפערים ובסיוע למובטלים.
האידיאולוגיה השמרנית הקיצונית, שסימאה את עיני הרפובליקאים בבחירות הקודמות לנשיאות וחוללה את תבוסת מועמדם, מיט רומני, שדיבר ביוהרה על "47% שמתפרנסים מקצבאות סעד", עדיין לופתת את המפלגה הרפובליקאית, והדמוקרטים כבר מריחים את הדם שהם מקווים להקיז מיריביהם בעוד כ-11 חודשים.
וכך, הסנאט, בשליטת הדמוקרטים, מוסיף לדחוף לחידוש דמי אבטלה למובטלים "ותיקים", כלומר אלה שהלא הצליחו למצוא עבודה יותר משישה חודשים. הרפובליקאים הצליחו להשמיט את הזכות הבסיסית הזו מההסכם הדו-מפלגתי על התקציב, שהתקבל בדצמבר ונהפך לחוק. אתמול הצליחו הסנטורים הדמוקרטים להתגבר על מכשול פרוצדוראלי בדרך להצבעה על חידוש דמי האבטלה. רק שישה סנטורים רפובליקאים הצטרפו אליהם. עשרות חבריהם העדיפו להוסיף ולהתחנף לאידיאולוגים הטהרנים של מסיבת התה.
קרוב לוודאי שהסנאט אכן יקבל הצעת חוק לחידוש דמי האבטלה, אך בית-הנבחרים, בשליטת הרפובליקאים, יכשיל את היוזמה, והתוצאה הצפויה היא, שהחוק לא ייחקק ושמיליוני מובטלים ותיקים ישארו ללא שום משענת. כמה אנליסטים אומרים, שזו בדיוק מטרת הדמוקרטים: להראות לבוחרים בנובמבר מי דואג לעם ומי מעדיף להקריב קשי יום על מזבח הטהרנות האידיאולוגית.
בה בעת, מעלים הדמוקרטים לקידמת הבימה הציבורית את הדרישה להעלות את שכר המינימום הפדרלי מ-7.25 דולר לשעה ל-10.10 דולר. הרפובליקאים טוענים, שהעלאה כזו תפגע בבעלי עסקים קטנים ובינוניים ותביא לפיטורי עובדים. אבל ההחלטה להפוך את שכר המינימום לנושא מרכזי היא מהלך דמוקרטי מתוחכם, ולו רק בגלל העובדה שהוא מעמיד מחוקקים רפובליקאים לפני דילמה רצינית: להתנגד להעלאה ולהרגיז 64% מהבוחרים ה"עצמאיים" (כלומר שאינם רשומים בשום מפלגה) ואפילו 54% מהרפובליקאים, שתומכים בהעלאת שכר המינימום, בניגוד לקו של מפלגתם, או לתמוך בהצעה, ולהרגיז את בסיס התמיכה שלהם, חברי מסיבת התה ורפובליקאים שמרנים אחרים.
בנאום בבית הלבן, אתמול, הבליט הנשיא ברק אובמה את המסר הדמוקרטי ל-2014: למרות השיפור בכלכלה, אנשים רבים מדי נותרו מאחור. כדבריו: "החברות העסקיות שלנו יצרו למעלה משמונה מיליון מקומות עבודה חדשים; אמריקה מתחזקת ומתקדמת... אך עלינו לוודא שכל האמריקאים נהנים מהצמיחה... אנשים רבים מדי עדיין נאבקים".
אבל במסר הזה טמון ניגוד מובנה: אם המצב הכלכלי כל כך טוב, איך זה שאנשים רבים כל כך עודם נאבקים, ומדוע מיליונים לא מצליחים למצוא עבודה? מדוע משתדל הנשיא לעזור לחלכאים בשעה שכלכלה טובה שהולכת ומתחזקת יכולה לעזור להם בכוחות עצמה?
אך גם הרפובליקאים צריכים להתמודד עם ניגוד מובנה במסר שלהם: מצד אחד הם טוענים שהכלכלה עודה על הקרשים ושכל התמריצים הכלכליים היו, בסך הכל, בזבוז קולוסלי של כספי משלם המיסים. מצד אחר הם אומרים, שמשלם המיסים אינו צריך לסייע למובטלים, מפני שקיצבאות אבטלה מוצצות מהמובטלים את המוטיביציה לחזור לשוק העבודה ובלעדיהן יוכלו המובטלים לחזור לחיים פרודוקטיביים. אך אם הכלכלה חלשה כל כך, כפי שהרפובליקאים טוענים, איזה מעסיק ייצור מקומות עבודה חדשים?
את הניגודים האלה יצטרכו הבוחרים לזהות בנובמבר ולהחליט איזו מפלגה משטה בהם פחות.