רוברט גייטס, שר ההגנה לשעבר של ארה"ב, כותב בספר זכרונותיו כי חשש מההשפעה היתרה של מי שהיה ראש הממשלה, אהוד אולמרט, על ג'ורג' בוש, הנשיא הקודם של ארה"ב, ובמיוחד ממאמצי אולמרט להניע את וושינגטון לסיים את הטיפול בבעיית המאמצים הגרעיניים של איראן בזמן שנותר לכהונת בוש, לפני בחירת נשיא חדש.
גייטס מעולם לא היה דמות אהודה במיוחד בצמרת המדינית של ישראל, הן בגלל התנהלותו המאופקת, ה"לא סחבקית", כדברי גורם ישראלי שהכירו, והן בגלל שהותיר רושם שהוא אינו מוכן לצאת מגדרו כדי לקדם בקשות ישראליות בעלות אופי רגיש, אע"פ שהוא ראה עצמו כידיד אמת של ישראל.
ספרו, "בשירות פעיל: זכרונותיו של שר במלחמה", שעומד לצאת לאור בקרוב, מאשש את היחס הספקני כלפי גייטס בירושלים. בקטעים מהספר שפורסמו עד עתה, הוא מבקר את הנשיא הנוכחי, ברק אובמה, ומשתלח במילים קשות בסגן הנשיא, ג'ו ביידן. אך המבקרת הספרותית של "ניו-יורק טיימס", מיצ'יקו קאקוטאני, נתנה אתמול (ד') פומבי לקטעים נוספים, לרבות קטעים שעוסקים בחששות גייטס מיכולתה של ישראל להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בוושינגטון.
כמה מהקטעים המרתקים ביותר בספר עוסקים באיראן ובחששות גייטס מ"השפעת הישראלים והסעודים" על הבית הלבן בתקופת ג'ורג' בוש, ובמיוחד אהוד אולמרט ועבדאללה מלך סעודיה ו"השאיפה ששניהם חלקו שבעיות איראן יטופלו בתקופת כהונתו של בוש", כותבת המבקרת של ה"טיימס".
גייטס חזר והזהיר באותה תקופה מפני הסכנה של "חיפוש אחר מלחמה נוספת" בשעה שאמריקה כבר מנהלת שתי מלחמות, בעיראק ובאפגניסטאן. לדבריו, בשלב מסוים הוא הודאג במידה כה רבה מהאפשרות שסגן הנשיא דאז, דיק צ'ייני, ואולמרט ישכנעו את בוש "לפעול, או לאפשר לישראל לפעול" (כלומר לנקוט פעולה צבאית באיראן כדי לסכל את מאמציה לפיתוח נשק גרעיני), עד שהוא, גייטס, טילפן לנשיא במאמץ להניאו מהסתבכות כזו.
במה שגייטס מתאר כשיחה מתוחה עם בוש, הוא אמר לנשיא: "אסור לנו להפוך את האינטרסים החיוניים שלנו בכל המזה"ת, המפרץ הפרסי ודרום מערב אסיה לבני-ערובה של החלטות מדינה אחרת, גם אם היא בעלת ברית קרובה ביותר".
אין זו הפעם הראשונה שגייטס מותח ביקורת על התנהלות ישראל. לדברי העיתונאי האמריקאי ג'פרי גולדברג, בבלוג בסוכנות בלומברג בספמבר 2011, אמר גייטס בישיבה בהשתתפות אובמה ובכירים אחרים, שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא כפוי טובה כלפי ארה"ב ואינו גומל לה כראוי על תמיכתה הנמשכת בישראל. הוא אף טען שנתניהו מסכן את ישראל בגלל אי נכונותו להתמודד עם האתגרים הדמוגרפיים שניצבים לפניה.
בפרק על התנהלות ארה"ב אחרי התקפות הטרור ב-11 בספטמבר 2001 כותב גייטס בספרו, שמותחי הביקורת על התנהלות ממשל בוש אחרי ההתקפות אינם מביאים בחשבון את תחושת החרדה והדחיפות ששררה בבית הלבן בעקבותיהן. אך הוא מצר על כך שכעבור כמה שנים, לאחר שהותקנו מערכות הגנה משופרות, לא נערכה סקירה מקיפה של המדיניות (כלפי הטרור) ושל הגופים שמבצעים אותה כדי לבער מתוכה רכיבים ש"אינם עולים בקנה אחד עם המסורות, התרבות וההיסטוריה שלנו" כגון "חקירות מוגברות" (עינויים).
כפי שפורסם קודם לכן, כותב גייטס, כי "אי אפשר שלא לחבב" את סגן הנשיא ביידן, אך הוא "טעה כמעט בכל ההערכות שלו לגבי סוגיות מרכזיות במדיניות חוץ וביטחון לאומי בארבעת העשורים שחלפו". גייטס מאשים את ביידן ב"הרעלת הבארות": הסתת הנשיא נגד חות הדעת של הפנטגון ומפקדי הצבא.
על אובמה כתב גייטס, שהוא לא האמין באסטרטגיה שלו עצמו באפגניסטאן, בתחילת 2010, ושהנשיא לא ראה את המלחמה שם כמלחמתו שלו, ומבחינתו הדבר החשוב ביותר היה איך לצאת משם. לדברי גייטס, לאובמה היו ספקות לגבי הצלחת המלחמה באפגניסטאן וייתכן שהוא היה משוכנע שהיא תיכשל לחלוטין. "הנשיא לא נותן אמון במפקד שלו (באפגניסטאן), גנראל דייוויד פטראוס, ולא היה יכול לשאת את נשיא אפגיסטאן, חאמיד קארזאי", כותב גייטס.
ביקורת קשה במיוחד מטיח גייטס בדניס מקדונה ובבן רודס, בכירים במועצה לביטחון לאומי בתקופה שגייטס היה שר ההגנה (כיום מקדונה הוא מטה הבית הלבן ורודס הוא סגן היועץ לביטחון לאומי). השניים מרבים לעסוק בישראל ומוכרים היטב לדיפלומטים הבכירים בשגרירות ישראל בוושינגטון ולצמרת המדינית בירושלים. לדברי גייטס, הטיפול בסוגיות של מדיניות חוץ ונושאים צבאיים "גדול מדי עליהם". הוא טוען, שהשניים התעלמו משרשרת הפיקוד ועקפו פקידים בכירים מהם.