1. מ"נאום רמון" חוצב הלהבות עולה מסקנה אחת עיקרית: אין עתיד, תקווה או חלום להפועל ת"א כל עוד לא יגיע רוכש שיחלץ אותה מחבורת הבעלים הנוכחיים הכל כך בינוניים שלה, שלא באמת מבינים את גודל הכיסא עליו הם יושבים. הרי הם לא מוכנים לממש את הערבויות שהפקידו, ולסיים את העונה עם גירעון של 5 מיליון שקל - הפסד קטן ומצחיק במונחים של צמרת הכדורגל הישראלי.
קצת פרופורציות: בשנים שעברו הפסיד מיטש גולדהאר קרוב ל-5 מיליון שקל כמעט בכל חודש שלו במכבי ת"א. יעקב שחר במהלך שנותיו בחיפה מפסיד סכום כזה, בהערכה גסה, בכל שלושה חודשים בממוצע. ודווקא הבעלים של הפועל ת"א, אלו שמנסים לשווק לנו אותם לא רק כאנשי עסקים אמידים, אלא גם כ"אוהדים שרופים", שומרים את הפרוטות עמוק בכיסים.
הבעיה היא שמכירת הפועל ת"א היא עניין מתוסבך בימים טרופים אלו. בכל מקרה אין הרבה אנשי עסקים נבונים שיסתערו על הכדורגל הישראלי החבוט תדמיתית, אבל החולה המרותק למיטתו בוולפסון הוא מקרה יוצא מגדר הרגיל, אפילו במונחים של ליגת העל: הרי 50% מהקבוצה בכלל נמצאים בנאמנות אצל עו"ד יואב שניצר עד להסדרת הסכסוך הכספי מול אלי טביב, שמטופל כרגע על-ידי המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל. גם אחרי שתינתן הפסיקה שם, לא רמון ולא טביב צפויים לקבל אותה, וכנראה ישמחו לגרור אותה לערכאות אחרות (בתי משפט אזרחיים), כשתביעות מיליונים של מס הכנסה נגד המועדון מעורבות גם הן בכל הסיפור הזה. מדובר על סמטוחה אחת גדולה, שעשויה להיסחב שנים.
ועוד לא התחלנו לדבר על העובדה שיש דירקטוריון שלם שמחזיק ב-50% הנוספים. לחלקו - עמותת האוהדים - יש זכות וטו על כל רוכש שיגיע. וזו אותה עמותה שהוכיחה בשבועות האחרונים לרמון כי היא יודעת לחשוף שיניים.
הלאה: אנו מסתכנים ומניחים שאותו רוכש מדומיין ודאי יידרש לכסות את ה"הלוואה ארוכת טווח ממוסד פיננסי" שרמון חשף השבוע כי השיג להפועל. וגם את הגירעון שיישאר מהעונה הנוכחית, כמובן, שייווצר במידה והפועל לא תצליח למכור מספיק נכסים - כלומר שחקנים. שזו פעולה שבפני עצמה עשויה להרחיק את המשיח המיליארדר - שכן היא תוזיל בעיניו את האטרקטיביות והקיימות של העסק לטווח הקצר.
בפרפרזה ליציאה המיתולוגית ההיא של רלף קליין: לקנות כיום את הפועל זה מסריח.
2. אלכס פרגוסון, אגדה עוד בחייו, הצליח שנה אחר שנה לסתור את הקונבנציה האקדמאית הפופולרית, שהתעקשה כי הצלחות, ניצחונות ואליפויות בכדורגל מוכרעות, בסיכוי סטטיסטי גבוה במיוחד - רק על-פי פרמטר אחד מאד ברור: מידת ההשקעה של מועדון בשכר השחקנים שלו. החל מעונת 2003/04, לאחר שצ'לסי נרכשה על-ידי רומן אברמוביץ', מנצ'סטר יונייטד איבדה את הבכורה שלה בתור המעסיק הכי נדיב לעובדים שלו בכדורגל הבריטי. ב-2009/10, עם כניסתם האקסטרווגנטית של השייח'ים מאבו-דאבי למנצ'סטר סיטי - יונייטד ירדה למקום השלישי בדירוג הנ"ל מבין קבוצות הפרמיירליג.
ובכל זאת, בין 2003/04 ל-2012/13 זכתה יונייטד חמש פעמים באליפות אנגליה, יותר מצ'לסי וסיטי ביחד. זה לא נגמר רק בשכר: בתקופה הזאת יונייטד הוציאה על דמי רכישת שחקנים כ-184 מיליון ליש"ט נטו (בקיזוז כספים שקיבלה ממכירת שחקנים אחרים), סכום נמוך פי כמה וכמה מהסכומים שזרקו צ'לסי וסיטי. "פרגי" היה חלומו הרטוב של כל בוס: הוא קיבל תנאים לא אופטימליים, ובכל זאת הצליח לייצר תפוקה אדירה.
במשפחת גלייזר, בעלי המועדון האמריקאים, לא הפנימו עד כמה הוא Game Changer. בקיץ, עם הפרישה של פרגוסון, חטאו הגלייזרים פעמיים: קודם כל כשמינו לו מחליף כמו דייויד מויס, מאמן חסר ניסיון ברמות הגבוהות עם אפס תארים ברזומה, למרות שדווקא היו כמה מצליחנים סדרתיים פנויים בשוק (למשל, ז'וזה מוריניו); בפעם השנייה - כשלא סידרו לו לפחות נחיתה רכה, ולא נתנו לו תקציב רכש נורמלי לעבוד איתו העונה (הסגל של העונה הקודמת נשאר מלבד תוספת אחת לא מאד משמעותית - מרואן פלאייני שהגיע מאברטון).
במלים אחרות, מי שרוצה להמשיך לנסוע על 200 קמ"ש מוטב שלא יחליף את הפרארי במאזדה. או במקרה של הגלייזרים השנה: רכב בלי מנוע ובלי נהג לא ייסע לשום מקום.