רפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע, כותב ברשימתו בתוכניית ההצגה ש"רק אתמול נולדה" חיכתה אצלו על המדף "לרגע המתאים". אין ספק שהוא מצא אחד כזה, ודאי מבחינת הטמפרמנט הציבורי, ששם את העשירים, הנהנתנים והמושחתים על הכוונת בכל החזיתות; הלך רוח שאפילו בהוליווד לא מעלימים ממנו עין עם דוגמאות טריות ומעולות כמו "הזאב מוול סטריט" של סקורסזה או "יסמין הכחולה" של וודי אלן. אם את "קומפני", המחזה האמריקאי הקודם שביים ניב בתיאטרון באר שבע, ביקרתי במדור זה על שאינו צולח את מבחן הזמן, הרי שבכל הנוגע ל"רק אתמול נולדה", אפשר לנחש שבמבחן זה ההצגה הזו לא תיכשל גם בעוד עשר, 20 ו-30 שנה. ממש כפי שהיא לא כשלה בו בסיבובים הקודמים שלה על הבמות בארץ ובעולם.
המחזה מאת גארסון קאנין - שפרט להצלחתו בברודווי, עובד בשנות ה-50 לגרסה קולנועית מעוטרת - עוסק בהסרת המסכה מעל לקשרי ההון-שלטון; ובציבור שעיוור להם לא פחות מאשר הם, אנשי העסקים, הפוליטיקאים והמשפטנים שביניהם, עיוורים לעצם קיומו של הציבור.
קאנין עושה זאת ללא תחכום יתר, אבל באפקטיביות שממקמת למן הרגע הראשון את הטובים ואת הרעים בסיפור הזה, ובכלל בחיים. הארי הוא איש העסקים הכול-יכול, שכמו טוני סופראנו, עשה את הונו מאשפה ולא מפסיק לרגע לנבל את הפה ולאיים. זוהי דמות כפויית טובה לגלם, ודוד קיגלר, שלוקח אותה עמוק אל תוך האיפיון המאפיוזי, עושה עבודה משכנעת וראויה לציון.
ג'ים, בגילומו המעולה של מולי שולמן, הוא הפרקליט הממולח, המוח מאחורי האופרציה. זה שמודע היטב לכך שהוא עשה עסקה עם השטן, אבל דואג להטביע את מצפונו בוויסקי ובמזומנים. הסנטור הדג'ס הוא הפוליטיקאי חסר חוט השדרה, הפולישוק התורן שהולך ומתומרן. מגלם אותו היטב עופר זוהר, ומילה טובה מגיעה גם לאורה מאירסון בתפקיד אשתו, דמות קומית מקסימה, שאפשר רק להצטער על כך שהיא מפציעה לרגעים ספורים בלבד.
ואחרון מבין הדמויות הסטריאוטיפיות המובהקות הוא פול, העיתונאי השנון - להלן "הטובים" - שנחוש לחשוף את השחיתות ולבער אותה, בגילומו של ירון ברובינסקי, ששוב מוכיח שלפני כל הגיא פינסים והדייטים בחשיכה, הוא פשוט שחקן מוכשר.
הגולם שקם על יוצרו
מי שמוציאה את המחזה הזה ממלכודת הבנאליה והופכת אותו למשל חינני על החיים, היא דמותה של בילי דון בגילומה של מירב שירום, שכובשת ולא רק הודות לחיוך הרחב שלה.
בתחילה, היא צעצוע חלול להתהדר בו בשירות איש העסקים, בת זוג שהיא גם אשת קש בכל הנוגע לפעילותו העסקית. חותמת גומי שלא שואלת שאלות. הוא אומר לה "תהיי יפה ותשתקי", והיא שותקת. היא שותקת עד שהיא מתחילה ללמוד לדבר, להשתחרר מבורותה ולהיוולד מחדש, כשם המחזה. או אז היא מבשילה לכדי עימות עם מי שסבר שכמו כל אחד אחר, גם היא נתונה לבעלותו המלאה. הארי מצדו, רק רצה שהיא תלמד קצת בשביל שתוכל לשעשע את נשות הפוליטיקאים שהוא משחד בוושינגטון בשיחות סלון, אבל למן משחררים את המחשבה, הסקרנות לא יודעת מנוח, וכמוה גם המוסר שנכנס לתמונה. כמו אלייזה דוליטל ב"גבירתי הנאווה" - עוד קלאסיקת ברוודווי שמצאה חיים חדשים בימים אלה - גם בילי דון היא בבחינת הגולם שקם על יוצרו.
לסיכום, ביצוע אפקטיבי, מהנה ומשוחק היטב.
"רק אתמול נולדה" מאת גארסון קאנין, תרגום: עידו ריקלין, בימוי: רפי ניב, תיאטרון באר שבע