בתי רוני, בת שלוש וחצי, כבר יודעת איך כותבים "אמא", "אבא", "סבא", "סבתא" ואת שמה. קל ללמד ילד לכתוב מילה במחשב או בטלפון הסלולרי, גם אם עדיין לא הבשילו הקשר עין-יד והמוטוריקה העדינה, אז רוני יודעת "איך כותבים" את המילים הללו במחשב, אבל לא בכתב יד. כמו ילדים רבים בני גילה, יש סיכוי סביר שהיא תדע לקרוא ולהקליד באופן שוטף לפני שתדע לכתוב. למעשה, היא נולדה לעולם שמאפשר לה באופן תיאורטי לוותר לחלוטין על לימודי כתיבה.
בארה"ב זה כבר מתחיל לקרות. רק באחרונה החליטה מערכת החינוך באינדיאנה להשמיט מתוכנית הלימודים הרשמית שיעורים בכתב יד מחובר (Cursive). "לא נורא אם הילדים לא יוכלו לקרוא את המכתב של סבתא", אמרו מקבלי ההחלטות, "כשסבתא עצמה משתמשת בסקייפ". לימוד הכתב המחובר, טענו, מקנה אמנם מיומנות של כתיבה מהירה יותר, אולם בגיל שבו הוא נלמד בארה"ב, כיתה ג', אמנות ההקלדה נחשבת ניצול טוב יותר של הזמן מבחינת מערכת החינוך. רבים מבני הדור הישן התחלחלו מההחלטה שהתקבלה באינדיאנה והביעו את חששם שבקרוב יוותרו בתי הספר לחלוטין על לימוד הכתב. אם זה יקרה, אילו השלכות יהיו לכך?
שפה: כנראה נלמד אותה לאט יותר
"יש מעט מאוד מחקרים בנושא, אולם המחקרים שנעשו מראים שכתיבה ידנית עוזרת ברכישת שפה", אומרת פרופ' נעמי וינטראוב מבית הספר לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית. הסיבה לכך היא שלימוד הכתב כרוך ב"למידה מוטורית".
בלמידה מוטורית, המוח זוכר רצף של תנועות שהורגלנו בו. למשל, רכיבה על אופניים. יהיה זה לא מדויק לומר שדבר שהגוף למד אין שוכחים לעולם, אבל יש סיבה לכך שנהוג לומר "זה כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים". מדובר בלמידה באיכות אחרת, שקשה יותר להכחיד. הספרות המדעית בתחום המוח מספרת על אנשים שאיבדו את זיכרון חוויות העבר או לא יכלו לצבור זיכרונות חדשים, אבל בכל זאת יכלו לנגן את היצירות האהובות עליהם בפסנתר, לתקן ברז או לבצע כל רצף של תנועות שהורגלו בו.
בדרך כלל, כשתהליך הלמידה המוטורית משלב שתי מערכות של המוח (לעומת אחת), למשל קריאה ושמיעה, או קריאה והקראה בעל פה, הלימוד יהיה מהיר יותר והדבר שלמדנו יישכח לאט יותר. מחקרים שעסקו בלימוד כתב יד אכן הראו שכאשר ילדים לומדים במקביל לקרוא אותיות ולכתוב אותן, הם רוכשים את השפה מהר יותר מאשר אם הם לומדים לקרוא בלבד. גם מבוגרים המעוניינים ללמוד שפה זרה, למשל סינית, הצליחו בכך מהר יותר כאשר למדו גם לכתוב את הסימניות הסיניות, ולא רק לזהות אותן.
בלימוד הקלדה, משולבים זיהוי של האותיות ולמידת מיקומן במרחב, אבל אין הטמעה מוטורית של צורת האות.
רעיונות: הקלדה משנה את המחשבה
בואו נניח שלא אכפת לנו באיזו מהירות הילד ירכוש את השפה, ובלבד שירכוש אותה לבסוף, האם עדיין חשוב ללמוד לכתוב ביד? ייתכן בהחלט. לפי מחקר של וירג'יניה ברינגר מאוניברסיטת וושינגטון, ילדים בגילאי 7, 9 ו-11 הביעו רעיונות רבים יותר כאשר כתבו ביד מאשר כאשר הקלידו. אחת ההשערות היא שכאשר אנחנו כותבים, אנחנו מערבים גם את אזור הלמידה המוטורית במוח שהזכרנו קודם לכן. המוח פועל באמצעות רשתות הקשורות זו בזו. ייתכן שכאשר אנחנו מעוררים את אזור הלמידה המוטורית, אנחנו מגיעים לרעיונות רבים יותר או לרעיונות מתחומים מגוונים יותר.
בניסוי אחר, שביצעו חוקרים מהאוניברסיטאות אנטוורפן בבלגיה וטוונה בהולנד, התבקשו שתי קבוצות של אנשים בוגרים העוסקים בכתיבה לכתוב מאמר על אותו נושא. קבוצה אחת התבקשה לעשות זאת בהקלדה על מחשב והאחרת - בכתב יד. החוקרים מצאו מאפיינים שונים לחלוטין בשתי הקבוצות: למקלידים נדרשה מחצית הזמן להפיק טיוטה ראשונה של המאמר, והם כתבו טקסטים ארוכים ב-20%. המקלידים גם עצרו פעמים רבות יותר לחשוב, והעצירות בהקלדה היו נפוצות יותר באמצע משפט. הכותבים ביד עצרו יותר בסוף משפט או בסוף פסקה, וההפסקות שלהם היו ארוכות יותר - דבר המעיד על תהליך חשיבה שונה. נראה שהכותבים ביד נאלצו לתכנן את המשפטים שלהם טוב יותר לפני שהניחו את עטם על הדף.
המקלידים עשו 80% מהשינויים שלהם כבר בטיוטה הראשונה, והם חזרו לאחור באמצע התהליך כדי להוסיף או למחוק. כשסיימו את הטיוטה וחזרו לקרוא בה, הם ביצעו שינויים מעטים בלבד. הכותבים ביד כתבו עד הסוף, ורק אז חזרו לשנות, וביצעו 50% מהשינויים שלהם בטיוטה השנייה.
החוקרים קטלגו את כל המשתתפים לפי ארבעה סגנונות כתיבה: "כותבים נון-סטופ שאינם עושים שינויים", "משנים יותר בטיוטה ראשונה", "משנים יותר בטיוטה שנייה", ו"מתכננים הרבה זמן, ובסוף עושים מעט שינויים". כמעט אצל כולם, סגנון הכתיבה השתנה במעבר מהקלדה לכתיבה ביד, אם כי לא אצל כולם השינויים היו באותו כיוון.
החוקרים הגיעו למסקנה שכיוון שמדובר בתהליכים שונים במהותם, כדאי לכל אדם המשתמש בחייו בכתיבה לדעת אילו שינויים מתרחשים אצלו במעבר להקלדה ובהתאם לזה לבחור במדיום הרצוי לו. אם לצורך משימה מסוימת אתם רוצים להכריח את עצמכם לחשוב על הטקסט פעמיים ולהשלים מחשבות עד הסוף, אולי כדאי יותר לכתוב ביד. לנו עדיין יש הפריבילגיה הזאת, לדורות הבאים אולי כבר לא.
אבולוציה: מה יקרה לשרירי היד
גם הזיכרון מושפע מהאופן שבו אנחנו כותבים. מחקרים מראים שכאשר אנשים כותבים לעצמם פתק, הם זוכרים את תוכנו טוב יותר ממי שקיבלו פתק והתבקשו לזכור את הכתוב בו. אמנם זו לא בדיוק השוואה בין כתיבה תמה להקלדה, אולם המחקר מרמז שככל שאנחנו מעורבים יותר בייצור החומר שאנחנו צריכים לזכור, כך נזכור אותו טוב יותר, וכפי שהראו המחקרים שתוארו לעיל, בכתיבה ביד יש לנו מעורבות גדולה יותר מאשר בהקלדה.
מעניין שאם נשתמש במערכות של זיהוי קולי כדי להביע את המחשבות שלנו, במקום הקלדה, ייתכן שנקבל פיצוי מסוים על אובדן הכתב. זאת משום שדיבור דווקא כן מפעיל את האזורים המוטוריים במוח.
אולם אם נאבד את הכתיבה, ישפיע הדבר גם על האבולוציה של היד עצמה. שורש כף היד של המקליד והשרירים הקטנים העוזרים לאחוז נכונה בעט יהיו לא מתורגלים, ומבחינה זו לאבד את הכתיבה פירושו במידה מסוימת לאבד גם את הציור. רוב קוראי שורות אלה יכולים, בזכות שנים של כתיבה תמה, לצייר בקלות עיגול, משולש או מרובע, גם אם לא עשו זאת מזמן. בעתיד ייתכן שרק יחידי סגולה שיתרגלו ציור יוכלו להביע את עצמם במדיום הזה, אפילו ברמה הבסיסית ביותר. ומה אם נרצה לצייר צורה של מולקולה כימית? או משוואה מתמטית מורכבת? או כוחות פיזיים הפועלים על קובייה? נוכל לעשות זאת רק על גבי מסך מגע או באמצעות תוכנות ייעודיות.
אל תטעו, הצורך בהקלדה יצר גם למידה מוטורית חדשה. למשל בני נוער המסמסים עם אגודליהם - זו בהחלט למידה מוטורית חדשה, שלרבים מהמבוגרים אין. כאלה הן גם התנועות המוטוריות החדשות הנדרשות לתפעול סמארטפון, כמו ה-swipe, הצביטה, והסיבוב, ואולם, מחוות האצבע אינן מפעילות את שורש כף היד, ולכן אינן מפתחות אותן יכולות מוטוריות שמפתח הכתב.
ואולי הפתרון לשימור המיומנות הישנה היא עט אלקטרוני, שבאמצעותו ניתן לכתוב ולצייר באופן חופשי על גבי מסך. חברת N-Trig הישראלית מפתחת למשל עט כזה. "השימוש בעט הוא אינטואיטיבי", אומר רונן הלדמן, סמנכ"ל שיווק בחברה, "הוא מתאים גם לעריכה ולסימון קטעים בתוך טקסט בקלות, גם לכתיבה במקומות שונים על גבי הדף, להבעה פחות מסודרת".
הקלדה: צריך ללמד אותה בבתי הספר
"בסופו של דבר, הקלדה היא כלי ההבעה של העולם האמיתי", מודה וינטראוב. היתרונות שלה ברורים: היא מהירה יותר מן הכתיבה ומאפשר עריכה נוחה יותר, והיא גם קריאה יותר כמובן. "הבעיה היא איך מלמדים אותה", מזהירה וינטראוב. "היום לבתי הספר בישראל אין סדר ותוכנית לגבי לימוד הקלדה. ההנחה היא שכל הילדים ירכשו אותה בדרך זו או אחרת כבר בכיתות הנמוכות, וזה נכון, אבל השאלה היא איזו מין הקלדה הם ירכשו".
כאשר מקלידים במומחיות בכל עשר האצבעות, אכן מתקבל קצב מהיר יותר ותהליך זורם ואוטומטי אפילו יותר מאשר בכתיבה בכתב יד. עם זאת, אם הילדים מתרגלים להקלדה בפחות מעשר אצבעות, או שצברו בדרך הרגלים שמובילים אותם לעשות לעתים קרובות שגיאות בהקלדה, הם יכולים לחבל בתהליך הכתיבה של עצמם. לכן וינטראוב ממליצה גם למבוגרים שבינינו להתאמן. "תיקון של שגיאות תוך כדי הקלדה מאט מאוד את הקצב שלה וגם צורך משאבי קשב", היא אומרת. "באימון יחסית פשוט, ניתן לפתור את עצמנו מזה".