1.
"תספורת? הגדולה ביותר בשוק ההון? אני לא חושב שזו תספורת בכלל ואני חושב שמטעים את הציבור בצורה גסה... באלביט הדמיה נותנים מניות לכל הנושים... החברה לא הייתה צריכה להגיע למצב הזה... עכשיו היא יכולה לעשות דברים מאוד יפים... קצת סבלנות... אני אולי אהיה חתום על יצירת הערך הכי גדולה במשק... אני מאבד את החברה כבעל מניות ואם ירצה השם אני אעבוד את דרכי חזרה... אין בעיה, אני בחור שהתחיל מכלום ואני יודע איך מרגישים ככה... האם אני מתכוון לחזור לשליטה באלביט הדמיה בעתיד? אם ירצה השם, אחרי שאני אעבוד ואשקיע ואביא הישגים... אנחנו נהיה בסדר גמור, אנחנו היינו בסדר ואנחנו נהיה בסדר... אני מבקש לכבד את הפרטיות שלי... אשמח לדבר בעוד כמה שבועות, שיבואו לראיין אותי..."
(מוטי זיסר, בעל השליטה לשעבר באלביט הדמיה, לאחר החתימה על הסדר החוב הגדול ביותר בשוק ההון מאז ומעולם, בראיונות קצרים לערוץ 2 ולערוץ 10)
2.
הסיפור של זיסר די מדהים, חסר תקדים ואפילו שווה בהחלט חקירה, כפי שנראה בהמשך. השורה התחתונה היא שסיפור זיסר כולל את אחת המחיקות הבנקאיות הגדולות ביותר מאז ומעולם, אם לא הגדולה שבהן, לאיש עסקים פרטי, וגם את מחיקת החוב המוסדי (אג"ח) הגדולה ביותר שידע שוק ההון הישראלי מאז ומעולם. שתי המחיקות הללו הופכות את הסיפור של זיסר לשערוריית העשור בתחום הפיננסים, ולמרות זאת הוא "זכה" בתקשורת רק לאחוזים ספורים מתשומת הלב שזכה בה סיפור אי.די.בי ונוחי דנקנר. תבינו, בסיפור של זיסר הלכו לעולמם אחר כבוד כ-2.8 מיליארד שקל, לא פחות ולא יותר. מיליארד שקל בחוב בנקאי ו-1.8 מיליארד שקל בחוב מוסדי, שזה בסך הכול כפליים כמעט מהנזק המוערך שנגרם בפרשת אי.די.בי (חובות פרטיים ומוסדיים). אבל משום מה זיסר נדחק לקרן זווית ובחסות הפסטיבל באי.די.בי נרקם בבית המשפט הסדר חוב שלא ממש שאל את השאלות הנכונות ומן הסתם לא קיבל שום תשובה רצינית לתעלומה הגדולה: איך קורה שאיש עסקים אחד וישות תאגידית אחת מוחקים סכומים עצומים כל כך, ולאן נעלם לעזאזל הכסף? כישלונות בעסקים הם חלק מכללי המשחק. זה קרה, קורה ויקרה. אבל כישלון ומחיקה כאלה אי אפשר שייעלמו מסדר היום בחסות צבא של עורכי דין, רואי חשבון ומאכערים מטעם, שהכשירו את השרץ. גם הניסיון לצייר את פרשת אי.די.בי כאיזושהי תופעה משקית רחבה ואת פרשת זיסר כתופעה נקודתית (כי הרי רוב עסקיו היו בחו"ל) הוא סוג של צביעות תקשורתית המערבת אינטרסים זרים. בסופו של דבר סופרים את הכסף, והספירה מדברת בעד עצמה. 2.8 מיליארד שקל ו... פוף! הלכו קפוט.
3. כמה פרטים על סיפור זיסר, לפני שניגש למספרים העגומים. ארבע חברות מרכזיות מעורבות בכל הסיפור הזה, שתיים פרטיות בבעלותו המלאה של זיסר ושתיים ציבוריות. בראש הפירמידה נמצאת חברת מרכזי שליטה הפרטית, והיא בעלת השליטה בחברה פרטית נוספת - אירופה ישראל. אירופה ישראל שולטת (50%) בחברת אלביט הדמיה הציבורית, וזו שלטה (62.5%) בחברה ציבורית נוספת - פלאזה סנטרס שמה. עכשיו לחובות: החוב הבנקאי שהלך קפוט (1 מיליארד שקל) "ישב" באירופה ישראל, כלומר, ב"פרטי" של זיסר. החוק המוסדי שהלך קפוט (1.8 מיליארד מתוך 2.5 מיליארד באג"ח שהונפקו) "ישב" באלביט הדמיה. בפלאזה סנטרס "יושב" עוד חוב שמחכה בתורו להסדר או לגלגול חובות.
פלאזה סנטרס היא למעשה ליבת העסקים של כל הסיפור הזה. היא מרכזת את הפעילות של אלביט הדמיה בתחום של ייזום, בנייה והקמה של מרכזי בידור וסחר (למעשה, קניונים ענקיים) במרכז ובמזרח אירופה, בעיקר במדינות כמו רומניה, בולגריה, פולין, לטביה והונגריה (במילים אחרות: במדינות שהפרקטיקה העסקית בהן היא... ניתן לכם להשלים ולדמיין). פלאזה סנטרס הונפקה לראשונה בלונדון עוד ב-2006, לפי שווי של מיליארד דולר אחרי הכסף לאחר שגייסה כ-320 מיליון דולר במניות. שלוש שנים מאוחר יותר עשתה החברה רישום כפול בבורסת ורשה, כי הרבה מפעילותה מרוכז בפולין, והוסיפה לקופתה עוד 32 מיליון דולר. היום החברה שווה 62 מיליון דולר בלבד.
הפעילויות הנוספות של אלביט הדמיה עצמה, לבד מפלאזה סנטרס, הן בניית בתי מלון, החזקות בביומד (אינסייטק וגמידה סל), ונדל"ן למגורים בהודו. אלביט הדמיה עסקה במרץ בגיוסי אג"ח ואילו אירופה ישראל של זיסר גייסה חוב בנקאי כדי לממן את ההשתלטות של זיסר בזמנו על אלביט הדמיה לפני יותר מעשור (בשנת 99').
מה השתבש בכל המפלצת הזו? אה, כנראה שרק לזיסר ולכמה יודעי סוד יש תשובה. "המשבר הפיננסי" הוא תירוץ נחמד ואותנטי, אבל בהחלט לא מספק לאי-שירות חוב בהיקף עצום כזה. וזו הבעיה הגדולה בחברות כמו אלביט הדמיה: זו לא בדיוק אי.די.בי, שיש לה עסקים מוכרים וברורים כמו סלקום, שופרסל או כלל ביטוח. לאלביט הדמיה יש שורת נכסים אי שם בניכר, ולבד מזיסר וחבורתו איש אינו מסוגל להבין מה קרה שם באמת.
4. החוב הבנקאי: זה סיפור מעניין כשלעצמו, שבסופו של דבר אילץ את בנק הפועלים לבדו למחוק מיליארד שקל לזיסר בפרטי. מחיקה, הפרשה או כל ביטוי אחר - זה לא ממש משנה, כי כנראה פועלים לא יראה מזיסר אגורה אחת שחוקה. לבנקאים יש לא מעט אפשרויות לסווג חוב שדי אבוד ודי מת, כמו סיווג "חי-מת", בלי למחוק אותו כליל מהספרים, והוא יכול להישאר כך גם במשך מאה שנה. גם הערבויות האישיות של זיסר לחוב הזה לא שוות את הנייר שעליו הוא חתום ורק ממחישות את הבדיחה הנקראת לעתים "ערבויות אישיות". החתימה של זיסר על ערבות "ללא הגבלה בסכום", כפי שזה נקרא, לחובות של אירופה ישראל, הייתה חתימה מאוד נחמדה על הקרח.
אמרנו סיפור מעניין, כי את החוב הבנקאי הזה חלקו הפועלים ולאומי, עד שב-2007 החליט לאומי שהוא נפרד מהחוב הזה בהיקף של כחצי מיליארד שקל, כי הוא לא מאמין ביכולת החזר החובות של זיסר. בנק הפועלים עט על ה"מציאה" ולקח את כל החוב לעצמו. כדי לאזן במשהו את התמונה, נזכיר שאלביט הדמיה הייתה שווה אז יותר מ-5 מיליארד שקל והכול נראה שליו ובטוח. זה התברר כטעות שעלתה לבנק הפועלים עוד חצי מיליארד שקל. צחוק הגורל: מי שדחפה את בנק לאומי החוצה מהחוב הייתה לא אחרת מאשר רקפת רוסק-עמינח, אז ראש החטיבה העסקית בבנק והיום המנכ"לית, שעמדה במרכז הביקורת בפרשת אי.די.בי במהלך השנה האחרונה. נושאי המשרה הבולטים בפועלים לאורך חיי ההלוואה לזיסר: שני היו"רים לשעבר שלמה נחמה ודני דנקנר והמנכ"ל לשעבר צבי זיו.
בכל מקרה, נראה שהבנקאים למדו את הלקח עד האופוריה הבאה: תופעות כמו מימון אמצעי שליטה תמורת שעבוד המניות הנרכשות ועם ערבות שאפשר לעשות ממנה טפט על הקיר - כבר לא בבית ספרם.
5. החוב המוסדי: מה כבר יש להגיד? תספורת. כן, תספורת, למרות מה שזיסר אומר, של יותר מ-70% ששווה 1.8 מיליארד שקל. חתיכת גילוח. ואת הגילוח הזה שיווקו בעזרת שני תירוצים עלובים: האחד, לזיסר לא היה כסף להכניס פנימה, אז לקחו לו את החברה, כך ש-95% ממנה יעברו לבעלי האג"ח ו-3% מצומקים יעברו לבנק הפועלים. וואו! ומה בדיוק הם קיבלו? חברה ששווה כיום 95 מיליון שקל ויש עליה אופציה להתאוששות לאחר שתהיה הרבה יותר רזה מחובות.
גם הביטוי "לקחו לו את החברה" עלול להתברר כלא מדויק. שימו לב איך זיסר התבטא בציטוט שהבאנו בפתיחת הטור. דבריו מעידים שהוא לא ממש מתכוון להיפרד מאלביט הדמיה, שהיא עדיין בשר מבשרו, והוא מדבר אפילו על יצירת ערך עתידית. הסיבה היא שזיסר כנראה יישאר בתפקיד ניהולי כלשהו בחברה בחסות בעלי האג"ח, שכה התגאו בזה שקיבלו את החברה לידיהם. אפשר היה להבין את זה גם מדבריו של עו"ד מיכאלי, בא כוחה של אלביט הדמיה, בדיון המסכם לקראת ההסדר: "החברה במתכונתה החדשה מנוהלת על ידי מי שימונה על ידי בעלי השליטה החדשים", אמר מיכאלי ולא יסף, במין ניסוח עמום שרומז על הבאות. כלומר, זיסר יישאר.
התירוץ העלוב השני הוא שזיסר לא יהיה זכאי לפטור מתביעות עתידיות. ממש יפה, אבל ממש מטעה, כי מיד אחרי סעיף הפטור בהסדר יש עוד סעיף שאומר כי "אין בהוראות הסעיף הקודם לגרוע מזכויות הביטוח והשיפוי של נושאי המשרה, לרבות מר זיסר, כלפי החברה". המשמעות היא שזיסר יוכל לחזור בתביעה לחברה אם התביעות נגדו ייוותרו, מכוח כתב השיפוי שניתן לו. כלומר, סעיף הפטור הוא די לכאורה ודי ריק מתוכן בפועל.
6. מי שמוגדר "בעל השליטה החדש" ומי שאחראי למעשה על הסדר הלא-פוטר מתביעות של זיסר הוא למעשה ג'רמי בלאנק, שקרן יורק בניהולו (הסניף הישראלי) וקרן זרה נוספת מחזיקות כ-35% מאלביט הדמיה ונראה שגמור ומנוי איתן להשאיר את זיסר כדי לקדם את "יצירת הערך" שלו. בלאנק, שקנה חבילה יפה של אג"ח אי.די.בי פיתוח שווק בעיתונות הכלכלית כמשיח של שוק ההון הישראלי, כאיש שבא לחנך אותו ועוד ועוד פראזות מגוחכות, כאילו הנה בא נושה גדול, בעל אג"ח שנכנס בשיא המשבר לפוזיציה גדולה, מראה לגופים הישראליים המנומנמים והאינטרסנטיים איך לעבוד, מטלטל את החברה ומעיף החוצה את כל בעלי השליטה הסוררים. ובכן, לא מחנך ולא משיח ולא נעליים. בלאנק הוא בסך הכול פיננסייר שמנצל או לפחות מנסה לנצל כשלי שוק כדי לעשות סיבוב כמה שיותר גדול וכמה שיותר מהר. באי.די.בי פיתוח זה הצליח לו, הרוויח יותר מחצי מיליארד שקל (פטורים ממס, אגב, לפחות בישראל, כי זו קרן פרייבט אקוויטי זרה) ובאלביט הדמיה זה קצת התפקשש, בינתיים. נדמה לנו שהאינטרס של בלאנק בעת ההסדר היה שהמחיקה באלביט הדמיה תהיה כמה שיותר גדולה, כי כך היא יוצאת לדרך חדשה הרבה יותר רזה בחובות ועם פוטנציאל השבחה גדול יות ר, שהוא אמור ליהנות ממנו הכי הרבה. ואם זיסר יכול לעזור לו לממש את הפוטנציאל, כי הוא מכיר הכי טוב את נכסיה של אלביט הדמיה, אז לעזאזל כל הסיסמאות היפות על בעלי שליטה שצריכים לעוף בגלל כישלונותיהם. כשהאינטרסים מצטלבים, המילים היפות הן כמו ערבויות אישיות. לא שוות כלום.
7. נתיבי הכסף: טעות לחשוב שזיסר הסתפק רק במשיכת משכורת נדיבה מדי שנה מאלביט הדמיה, וכאן אנחנו מגיעים לשערורייה הגדולה מכולן. למרכזי שליטה בבעלותו הפרטית של זיסר היה הסכם חסר תקדים עם אלביט הדמיה ופלאזה סנטרס: תשלום שנתי בגובה של 5% (!) מעלויות הבנייה של פרויקטים שיוזמת החברה תחת ההגדרה המוזרה "שירותי תיאום, תכנון, ביצוע והשגחה". למה חברה פרטית צריכה לקחת מהחברה הציבורית 5% מכל פרויקט, אם בלאו הכי בעל השליטה באותה חברה פרטית מנהל את העסקים הציבוריים? ואיפה היו הדירקטוריונים שחתמו על ההסכם המוזר הזה? ואיפה היו הבנקאים שנתנו אשראי לחברות הפרטיות של זיסר? ואיפה היו בעלי האג"ח שפיזרו על זיסר מיליארדים? ואיפה היו רשויות האכיפה? ואיפה היו בתי המשפט? מה, אף אחד לא פותח דוחות, לא מנסה לקרוא מה כתוב ולא מנסה להתעמק? מה, זה לא התפקיד שלכם? ואנחנו מאשימים גם את עצמנו שבמשך שנים לא טרחנו לחטט בדוחות של אלביט הדמיה. זה לא חיטוט מלבב במיוחד, כי הדוחות עמוסים מאוד בפרטים, די מפותלים ולא ממש בהירים בנוגע לעסקאות בעלי העניין הללו, אבל התוצאה הסופית מונחת לפניכם בטבלה המצורפת: בתוך 7 שנים זרמו לחברה הפרטית של זיסר כ-400 מיליון שקל (!) בזכות ההסכם המשונה הזה ועוד כ-50 מיליון שקל בשכר בחמש השנים האחרונות. לא להאמין! בניגוד לדנקנר, אגב, שכל הכסף שקיבל מדיבידנדים מאי.די.בי הושקע חזרה בחברה ברכישת מניות אי.די.בי אחזקות (זו הייתה אחת הטעויות המרכזיות שלו), אין שום עדות לכך שזיסר עשה משהו דומה.
הערת אגב על דוחות כספיים באופן כללי: הם מספקים יופי של חומרי גלם, אבל מקצוע החשבונאות למעשה פשט את הרגל. על בסיס מה שנלמד באוניברסיטאות גדל דור של סטודנטים-טכנאי חשבונאות שמתקשה להתרומם מעל למספרים ולחבר אותם למציאות העסקית. רווחים, לפעמים, הם לא בדיוק רווחים, משיכת כספים בטכניקות שונות מוסתרת היטב וביאורים מפותלים נועדו רק להסתיר את מה שלא רוצים לגלות. למעשה, המטרה העיקרית של הדוחות - שיקוף (רצוי ברור) של תמונת המצב העסקית של החברה כשירות לציבור (כי החברות הללו הרי ציבוריות) - לא מושגת, אלא להיפך: מרוב פרטים, שחלקם אינם נחוצים, לא מבחינים בדברים החשובים.
ומשהו על זיסר: הוא אמר שהכול בסדר והכול יהיה בסדר וצריך לכבד את הפרטיות שלו. זה לא משעשע: פעם 400 מיליון השקלים שנמשכו מאלביט הדמיה היו ציבוריים, עכשיו הם בפרטי, אז זיסר רוצה שתכבדו את זה.
ומשהו על הצביעות וההתחסדות של התקשורת: זיסר הוא לא סיפור עתיר רייטינג שאפשר למכור אותו בסיסמאות קליטות ופשטניות על ריכוזיות, פירמידות, מונופולים, קרטלים, תחרות וכל הבלה-בלה הזה. זה לא סיפור על ריכוזיות, אלא סיפור עצוב מאוד עם המון פרטים מורכבים על קהות חושים כללית שלאיש לא היה חשק להתעמק בו, כי הכי קל זה לשווק סיסמאות להמונים.
מחברת מרכזי שליטה נמסר בתגובה: "חברת מרכזי שליטה סיפקה שירותים שונים לאלביט הדמיה ולפלאזה סנטרס בשנים 2006-2012 שכללו בין היתר שירותי ייעוץ, אדריכלות, פיקוח הנדסי ועוד. שירותי החברה אושרו באסיפת בעלי מניות על בסיס השוואה לחברות בינלאומיות אחרות המספקות שירותים דומים. לחברה שולמו תשלומים בגין שירותים אלו בגובה 5% מכל פרויקט נדל"ן כנהוג בחברות ייעוץ והנדסה בינלאומיות. מדובר בפרויקטי נדל"ן מוצלחים ואיכותיים שנבנו ברחבי אירופה, נמכרו בלמעלה מ-1.7 מיליארד אירו והניבו רווחים במאות מיליוני אירו".
