הטיעון שאליפות אוסטרליה היא המקום היחיד בעונת הטניס שבו אפשר לשבור את מעגל הדומיננטיות של המדורגים הבכירים הוא מעניין. הטיעון הזה נשען על העובדה שהעונה רק החלה, החבר'ה עוד חלודים, וכו'. רק שבפועל - הוא לא מחזיק מים. תומאס יוהנסון השבדי ב-2002 היה האחרון שהצליח לרשום סוג-של-הפתעה, בהתחשב בכך שהגיע כמדורג 16 בעולם. מאז? המקסימום שהצליחה "אליפות החלודים" של מלבורן לייצר, זו זכייה של מראט סאפין ב-2005, שהגיע כמדורג ארבע בעולם.
עידן הרודנות גרם לכך שבשנים האחרונות הדומיננטיות בטניס הגברים הפכה את הענף לנטול הפתעות לחלוטין. מתוך 35 הגראנד סלאמים האחרונים זכו ארבעת הגדולים בסבב (נואבק דיוקוביץ', רפאל נדאל, אנדי מארי, רוג'ר פדרר) ב-34 תארים. מבט סטטיסטי קצר על נתוני עונת 2013 יכול לתת מושג עד הפך סבב הגברים למועדון סגור.
1. מעשית, המונח ארבעת הגדולים כבר לא קיים בטניס העולמי מאז תחילת 2013. פדרר, שהודיע כי במהלך השנה הקרובה הוא מצפה להרחבת התא המשפחתי עם תינוק נוסף, כבר הוריד הילוך משמעותי בשנה החולפת וסיים אותה עם תואר אחד בלבד, כשגם אותו "גנב" בטורניר קטן יחסית (טורניר הדשא בהאלה, גרמניה, הנחשב לטורניר מהדרג הנמוך ביותר בסבב ה-ATP), בזכות העובדה ששלושת היריבים הגדולים שלו לא הגיעו לטורניר הזה.
למרות שכמות אדירה של 33 שחקנים התחלקו ב-65 תארי ה-ATP שחולקו בשנה החולפת, הרי שעומק אמיתי בסבב אין. למה? כי כל התארים של "שחקני העומק" נאספו בטורנירים שבהם לא השתתפו מארי, דיוקוביץ' או נדאל. מתוך 22 הפעמים שנדאל, מארי או דיוקוביץ' הגיעו לטורניר במהלך השנה, 21 פעמים הם גם זכו בו. במלים אחרות: הסיכוי היחיד של מישהו לזכות בטורניר טניס במהלך 2013 היה לבחור תחרות אליה לא הגיעו נדאל, מארי או דיוקוביץ'.
2. הטניס נחשב לאחד מהענפים האישיים הקשים ביותר, אבל הרפואה וטכניקות האימון המתקדמות מביאים לכך שטניסאים מקצועניים בטופ-10 מצליחים להאריך את הקריירות שלהם לממוצע חסר תקדים של 16.1 שנים. אבל בעוד שהמחקרים מראים כי השיא הפיזיולוגי של הקריירה נרשם בסביבות הגילאים 23-24, הרי ששנת 2013 הראתה כי העולם לא בהכרח שייך לצעירים: 24% מכלל התארים (16 תארים בסה"כ) בשנת 2013 הלכו לשחקנים בגילאים 30 ומעלה - המספר הגבוה ביותר מאז 1975; תופעות של שחקנים שזוכים בגראנד סלאם בגיל 17 או 18 נראות כמו מדע בדיוני, כאשר בשנה החולפת רק טניסאי אחד מתחת לגיל 22 הצליח לזכות בתואר ATP; ו-72% מהתארים השנה הלכו לשחקנים בגילאים 26 ומעלה.
3. השליטה של רפא נדאל ב-2013 לא התבטאה רק בכמות התארים שלו (10 - יותר מכל טניסאי אחר אשתקד) או בסכומי הפרסים שהוא סגר בעונה אחת (14.5 מיליון דולר - יותר מכל טניסאי בהיסטוריה). בקרבות ראש בראש מול הטניסאים הטובים ביותר בסבב, שחקני טופ-10, נדאל סיים עם מאזן אדיר של 24-5 (דיוקוביץ' 24-6, מארי רק עם 4-5). העמידה שלו במצבי לחץ והכושר הגופני הביאו את הספרדי ב-2013 לנתון שספק אם אי פעם נרשם: מאזן 14-1 במשחקים שהגיעו למערכה מכרעת (חמישית או שלישית).
בצד השני של הסקאלה אפשר לראות את הנתונים של רוג'ר פדרר - המאזן שלו מול שחקני טופ-10 הסתכם בארבעה ניצחונות בלבד מול עשרה הפסדים. את כל ששת המשחקים שלו מול שלושת היריבים הגדולים נדאל-מארי-נובאק הוא הפסיד.
4. עוד כמה פרטים מעניינים על 2013: ב-27% מהמקרים הטניסאי המדורג ראשון בטורניר גם ניצח אותו במהלך השנה; ספרד היא מעצמת הטניס הכי גדולה: 26% מהתארים בעונה החולפת הלכו לספרדים (שהתחלקו בסך הכל בין שישה טניסאים שונים); אירופה היא היבשת ששולטת בלעדית בטניס העולמי, עם 80% מהתארים שהלכו לטניסאי היבשת ותשעה טניסאים אירופים שסיימו את העונה בטופ-10; ארה"ב, שבעבר שלטה בטניס העולמי, ממשיכה להתפורר, ולא רק שסיימה את העונה בלי אף טניסאי בעשירייה הראשונה, אלא הנתח שלה מבחינת תארים הסתכם ב-3% (שלושה תארים), כשגם הם הושגו על אדמת ארה"ב (אטלנטה, יוסטון) ובטורנירי הדרג הנמוך ביותר של ה-ATP.
במסגרת הפירורים שנופלים מדי פעם לשחקני הדרג השני, ארבע פעמים בלבד הצליחו טניסאים מחוץ למאייה הראשונה הצליחו העונה לזכות בתארים; ולכל אלו שבונים את המשחק שלהם על הפצצות של אסים, גם ב-2013 התברר שחבטות הגשה ללא מענה הן לא תחליף ליכולת: מבין חמשת המדורגים ראשונים בכמות האסים ב-2013 (אייזנר 979 אסים, ראוניץ' 883, קווין אנדרסון 651, ניקולאס אלמגרו 622, תומאס ברדיך), רק אחד מדורג בעשירייה הראשונה (ברדיך, 7).
