מה יעלה בגורלם של ספרי הפרוזה בעידן ריבוי ערוצי המדיה? האם לספר יש סיכוי להתמודד מול בלוגים אישיים שמציגים לנו סיפורי חיים אמיתיים וסדרות טלוויזיה מורכבות, במציאות שבה טווח הקשב שלנו מתקצר ואנחנו שואפים לבצע מולטי טאסקינג בכל רגע נתון?
מחקר חדש גילה כי לספרי פרוזה יש השפעה משמעותית על הנעשה במוחנו. ד"ר גרגורי ס. ברנס מהמכון לנוירו-מדיניות באוניברסיטת אמורי באטלנטה מספר כי "ספרים משנים את חיינו ולעיתים קרובות עוזרים לנו להגדיר את עצמנו. אנחנו מנסים להבין - כיצד".
הרעיון הבסיסי הוא שהחוויות שאנחנו חווים מיד שניה בעת קריאת הספר, מתרכבות בדרך מסוימת עם החוויות והזיכרונות האמיתיים שלנו, ויוצרות מארג עשיר יותר. 21 סטודנטים מהאוניברסיטה קראו את ספר המתח "פומפיי" של רוברט האריס במהלך 19 לילות. למחרת, נסרק מוחם במכשיר fMRI, שמאפשר לראות שינויים בפעילות המוח. סריקות נוספות התקיימו חמישה ימים אחרי סיום הקריאה.
המחקר הראה קישוריות מוגברת בין תאי העצב בחלקים מסוימים מוח בימים שלאחר הקריאה, לעומת ימים שלפני כן בהם קראו הסטודנטים רק חומר מקצועי. האזורים בהם חל שינוי הם, שלא במפתיע, האזור הקשור לקליטת שפה, ושכן במפתיע - האזור הקשור לחישה ותנועה. "יש בממצא רמז לכך שבעת הקריאה אנחנו באמת חשים קצת כאילו היינו בתוך גופו של הגיבור". בעבר נחשף כי אותו אזור שנמצא במחקר זה כמעורר על ידי קריאה, אכן מושפע מהדמיון כמו מחוויות ממשיות - הוא מתעורר גם כשמבקשים מאנשים לחשוב על ריצה, וגם לאחר שרצו בפועל.
מכשירי ה-fMRI טובים בדרך כלל בזיהוי הפעילות שהמוח עושה ברגע זה ממש. העובדה שניתן היה לראות את השינוי אפילו ימים אחרי הקריאה, מעידה על אפקט חזק.
איך מתרחש השינוי במוח? נראה כי מילים מסוימות מעוררות את אזורי החוויה שלנו, אם הן קשורות בצורה משמעותית לחוויות החושיות שלנו. כך, מחקר קודם הראה כי כשנבדקים קוראים מילים כמו "קינמון" או "לוונדר", נצפתה התעוררות באזורי המוח האחראים על ריח. לעומת זאת מילים כמו "כיסא" או "מפתחות" לא עוררו תגובה דומה באזורים שאחראים, למשל, על ייצוג כף היד או ייצוג הישבן.
מטאפורות כמו "היה לו קול קטיפה", או דימויים כמו "ידיו היו מחוספסות כמו נייר זכוכית" מעוררות פעילות משמעותית בחלק החושי של המוח, אבל ככל שהדימוי יותר שחוק ופחות מקורי, כך האפקט פוחת.
ראש טוב
משמעות ייחודית נוספת של קריאת ספר היא ההשפעה שלה על מה שחוקרים קוראים "Theory of Mind". הכוונה היא לאופן שבו כל בן אדם, בונה לעצמו תיאוריות לגבי מה אנשים אחרים חושבים. ילדים מתחילים להבין מגיל 3-4 לערך, כי לאחרים יש מחשבות וכוונות משלהם שאינם גלויות, ויש להסיקן ממעשיהם.
מחקרים מראים כי יש חפיפה משמעותית בין האזורים במוח בהם אנחנו משתמשים כדי לנסות ולהבין מניעים ומחשבות של אחרים, לבין אלה בהם אנחנו משתמשים בקריאת ספרי פרוזה. כמו כן, ילדים שמקריאים להם יותר ספרים, מפתחים את ה-Theory of mind מוקדם יותר ובצורה מוצלחת יותר מאשר כאלה שרק רואים טלוויזיה.
ספר נרטיבי הוא עדיין אחת הדרכים היחידות בעולם שבהן אנחנו יכולים "להיכנס לתוך" הראש של אדם אחר. בטלוויזיה או קולנוע, אנחנו רואים את הדמויות מבחוץ, ואמנם ניתנים לנו רמזים רבים ומועילים לגבי המצב הפנימי שלהם והסיבות לביצוע מעשיהם, אבל זו עדיין חוויה שונה מאשר לחוש את המחשבות מבפנים.
