מאז שלואיס סוארז האריך את החוזה שלו בליברפול, זמן קצר לפני חג המולד, המשחק החביב על צהובוני הכדורגל ברחבי העולם הוא להמר על הסכום של סעיף היציאה. החוזה החדש של סוארז - כ-10 מיליון ליש"ט לעונה, השכר הגבוה בתולדות המועדון - אמנם אמור להשאיר אותו בליברפול עד 2018, אבל זה לא מנע מחגיגת הספקולציות להתחיל: 70 מיליון ליש"ט, 100 מיליון ליש"ט, ה"דיילי מירור" אפילו הגיע ל-130 מיליון ליש"ט, אם כי זה רק במקרה שקבוצה מתחרה מהפרמיירליג תנסה לשים את ידה על החלוץ.
יש שתי סיבות עיקריות לכך שסוארז, לפחות ברמה התקשורתית, הוא עדיין שם רלבנטי בשוק ההעברות. הסיבה הראשונה היא שלא מעט אנשים בכדורגל האירופי משוכנעים שהכוכב בן ה-26 מאורוגוואי הפך העונה מחלוץ מעולה לשחקן על; כזה שיש קבוצות שיהיו מוכנות לשלם סכומים מטורפים כדי לרכוש אותו בקיץ הקרוב, בוודאי אם הוא ישחזר בגביע העולם בברזיל את ההצלחה שלו בפרמיירליג.
מה שסוארז עושה העונה בפרמיירליג מעביר את אנגליה על דעתה. אחרי שהחמיץ את חמשת המשחקים הראשונים של העונה, שבהם הוא ריצה את החצי השני של ההשעיה מעשרה משחקים, בעקבות הנשיכה המפורסמת של שחקן צ'לסי ברניסלב איבאנוביץ' בסוף העונה הקודמת, סוארז התפוצץ עם 20 שערים ב-16 משחקים, כולל חמישה צמדים, שלושער נגד ווסט ברומיץ', ורביעייה נגד נוריץ'. את השער ה-20 שלו סוארז כבש ב-1 בינואר, ובכך הפך לשחקן שמגיע הכי מהר ל-20 שערים בעונה בהיסטוריה של הפרמיירליג, יחד עם אנדי קול, חלוצה לשעבר של מנצ'סטר יונייטד, שעשה את זה ב-1994.
אבל המספרים, מרשימים ככל שיהיו, הם לא העניין המרכזי במקרה של סוארז. "הגולים שלו פלאיים", אמר איאן ראש הנהדר, שיאן השערים של ליברפול בכל הזמנים עם 346, "אתה חייב להשוות אותו עם מסי ועם רונאלדו". ובמובנים מסוימים, סוארז של העונה הוא שחקן אפילו יותר דומיננטי מליונל מסי ומכריסטיאנו רונאלדו. "אין דבר כזה קבוצה של שחקן אחד", אמר לאחרונה אדינסון קבאני, החלוץ המצוין של פריז סן-ז'רמן ושותפו של סוארז לחוד המפחיד של נבחרת אורוגוואי, "אבל לואיס הוא הדבר הכי קרוב לזה".
אחרי הניצחון 0-5 על טוטנהאם בלונדון ב-15 בדצמבר, שבו סוארז כבש צמד ובישל שני שערים נוספים, קפטן ליברפול סטיבן ג'רארד אמר שבכושר הנוכחי שלו, סוארז "הוא השחקן הכי טוב בעולם - ואני לא אומר את זה רק כי הוא בקבוצה שלי. הוא בלתי מתפשר. לואיס הוא המפתח לצ'מפיונס ליג. אם הוא יוכל להישאר בכושר הזה וימשיך לייצר הופעות ושערים כאלה, אין ספק שנסיים בין ארבע הראשונות. יש לנו מזל שיש לנו אותו ואנחנו צריכים ליהנות ממנו כל עוד שהוא כאן, כי אם הוא ימשיך לשחק ככה, אני שונא להגיד את זה, אבל התותחים הגדולים ירדפו אחריו, שזה מה שאנחנו לא רוצים".
ההפרדה שג'רארד עושה בין ליברפול לבין המועדונים הבאמת גדולים של הכדורגל האירופי היא הסיבה השנייה, והיותר משמעותית, לכך שלמרות החוזה החדש, העתיד של סוארז בליברפול רחוק מלהיות ודאי. הפרדה כזאת, לאור ההיסטוריה המפוארת של ליברפול, יכולה להישמע מוגזמת, אולי אפילו סוריאליסטית; אבל לאור ההווה של ליברפול - ברמה המקצועית, הכלכלית והרעיונית - היא לא רק מוצדקת, אלא גם פחות או יותר מספרת את הסיפור של המועדון בשנים האחרונות.
תקועים על 18
ליברפול, חובה לומר, הוא מועדון בנסיגה כבר יותר מ-20 שנה. האליפות האחרונה של הקבוצה, ה-18 במספר, הייתה ב-1990 - ומאז היא ראתה את הארכי-יריבה, מנצ'סטר יונייטד, זוכה ב-13 אליפויות והופכת לקבוצה המעוטרת ביותר באנגליה, עם 20 אליפויות בסך-הכול. למרות זאת, לאורך רוב העשור הקודם, ליברפול לפחות שמרה על מעמדה כאחת מחבורת ארבע הגדולות שהתגבשה אז באנגליה - יחד עם יונייטד, ארסנל וצ'לסי - ותקופת עדנה בצ'מפיונס ליג, שכללה זכייה בגביע (בגמר בלתי נשכח נגד מילאן ב-2005 שבו היא חזרה מפיגור 3-0 במחצית), יחד עם הופעות נוספות בגמר (2007) ובחצי גמר (2008) - עזרו להדחיק את הדעיכה בפרמיירליג.
ההופעה האחרונה של ליברפול בצ'מפיונס ליג הייתה בעונת 2009/10, שאחריה התחיל פרק חדש בתולדותיה: ג'ון וו. הנרי, הבעלים של חברת השקעות הספורט האמריקאית פנווי ספורטס גרופ, רכש את המועדון תמורת 300 מיליון ליש"ט (אז כ-487 מיליון דולר). הנרי, שעשה את ההון שלו בקרנות גידור ובחוזים עתידיים ומדורג 327 ברשימת 400 האנשים העשירים בארצות הברית שמפרסם המגזין "פורבס", עם נכסים בשווי של כ-1.7 מיליארד דולר, קנה את ליברפול מטום היקס וג'ורג' ג'ילט, גם הם אמריקאים, כחלק מהטרנד החדש של בעלות יאנקית על קבוצות כדורגל אנגליות.
הטרנד הזה כולל כיום כבר שישה בעלים, שרובם מחזיקים גם בקבוצות ספורט בארצות הברית: מלקולם גלייזר במנצ'סטר יונייטד (הבעלים של טמפה ביי באקנירס מה-NFL); סטנלי קרונקי בארסנל (הבעלים של סנט לואיס ראמס מה-NFL, דנבר נאגטס מה-NBA, קולורדו אבלנש מה-NHL, וקולורדו ראפידס מה-MLS, ליגת הכדורגל האמריקאית); רנדי לרנר באסטון וילה (לשעבר הבעלים של קליבלנד בראונס מה-NFL); שאהיד קאן בפולהאם (אמריקאי יליד פקיסטן, הבעלים של ג'קסונוויל ג'אגוארס מה-NFL); אליס שורט בסנדרלנד; והנרי, שמאז 2002 הוא גם הבעלים של קבוצת הבייסבול האגדית בוסטון רד-סוקס.
מה שמושך את האמריקאים אל הפרמיירליג הוא קודם כול ההכנסות המובטחות מזכויות השידור. החוזים האחרונים שהליגה חתמה עם הרשתות הבריטיות יכניסו בשלוש השנים למעלה מ-5 מיליארד ליש"ט, סכום שרובו יתחלק בין 20 הקבוצות. במקרה של הנרי, מעבר לכסף מחוזי הטלוויזיה, האטרקציה הייתה גם הגלובליות של ליברפול כמותג. "יש לנו אחת מקבוצות הבייסבול הגדולות, אבל היכולת שלה מוגבלת מבחינה גיאוגרפית", אמר אד ווייס, הפרקליט הראשי של פנווי. "המספרים של ליברפול הדהימו אותנו. אנחנו מאמינים שיש כמות משמעותית של מוניטיזציה שנוכל לעשות, על בסיס עולמי, משהו שלא קורה עכשיו".
הנרי עצמו הודה שהוא, בדיוק כמו הבעלים האמריקאים האחרים בפרמיירליג, לא ידע כמעט שום דבר על כדורגל בזמן שהוא רכש את ליברפול, ושהפוטנציאל הכלכלי של המועדון היה זה שהנחה אותו. אבל להנרי, בניגוד למקבילים האמריקאים שלו באנגליה, הייתה קבוצת ספורט אולטרה-מצליחה מבחינה מקצועית, ויותר חשוב: הייתה לו אידיאולוגיה שלדעתו הסבירה את ההצלחה. ועל הבסיס הזה הוא יצא לדרך בליברפול.
מניבול גם לכדורגל
את האידיאולוגיה שלו הנרי ינק מבילי בין, הג'נרל מנג'ר של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס. בין הוא אביה של שיטת ניהול המכונה מאניבול, שמו של ספר מ-2003 שכתב העיתונאי המוערך מייקל לואיס ושבין הוא הפרוטגוניסט שלו, שעובד ב-2011 לסרט בכיכובו של בראד פיט (בתפקיד בין). המאניבול של בין היה בשלב הראשון מהפכה סטטיסטית: הוא הבין שהסטטיסטיקות המסורתיות שאנשי מקצוע בבייסבול החשיבו היו למעשה לא מאוד חשובות, בזמן שסטטיסטיקות אחרות חוזות הרבה יותר טוב הצלחה.
ההבנה הזאת אפשרה לבין להחתים שחקנים שאף אחד לא רצה - כי הם היו גרועים בסטטיסטיקות המסורתיות - ובכך לשמור על תקציב נמוך מצד אחד, מה שבקבוצה ענייה כמו אוקלנד היה הכרחי, ומצד שני עדיין להגיע להישגים מקצועיים מרשימים. בשנת 2002 הנרי ניסה לשכנע את בין לעזוב את אוקלנד לטובת תפקיד הג'נרל מנג'ר בבוסטון רד-סוקס, ובין סירב. בסרט מאניבול יש סצנה שהוקדשה לפגישה ביניהם, שבה הנרי אומר לבין: "מי שלא מפרק את הקבוצה שלו כרגע ומשתמש במודל שלך כדי לבנות מחדש, הוא דינוזאור".
המודל של בין חרג מהר מאוד מגבולות הסטטיסטיקה, ואפילו מרעיון התקציב הנמוך; מאניבול הפך לתפיסת עולם כוללת. "זו חקירה מתמדת של מערכות סטגנטיות", הסביר פול דפודסטה, העוזר של בין באוקלנד וכיום סגן נשיא לפיתוח שחקנים וסקאוטינג בניו יורק מטס, "כדי לראות אם אתה יכול למצוא ערך איפה שהוא טרם נראה לעין. זה יכול להיות כל דבר. באותה תקופה (באוקלנד), זה היה במקרה שימוש בסטטיסטיקה כדי לקבל החלטות יותר טובות. זה לא תמיד המקרה. יש גבולות חדשים שאנחנו צריכים לכבוש".
בבוסטון, בעזרת ורסיה מסוימת של מאניבול, הנרי בהחלט כבש גבולות חדשים: ב-2004 הרד-סוקס זכו באליפות ראשונה אחרי 86 שנים, ושברו את "קללת הבמבינו" - קללה שלפי האגדה הוטלה על הקבוצה בעקבות המכירה של בייב רות' המיתולוגי (שכונה "הבמבינו") ב-1919 ליריבה השנואה, ניו יורק יאנקיז. מאז שבירת הקללה הרד-סוקס זכו בעוד שתי אליפויות - ב-2007 וב-2013 - והנרי נשבה לגמרי באידיאולוגיה החדשה. עד כדי כך שהיועץ הראשון שעליו הוא הסתמך בבואו לקבל החלטות בליברפול לא היה איש כדורגל, אלא בילי בין.
בין והנרי נשארו מיודדים לאורך השנים, והנרי ידע שבילי בין פיתח תשוקה לכדורגל, במיוחד לכדורגל אנגלי. ההמלצה הראשונה של בין להנרי הייתה למנות לתפקיד ה-Director of Football (מנהל מקצועי) עוד חבר שלו - דמיאן קומולי הצרפתי, לשעבר המנהל המקצועי של טוטנהאם, שהיה אחראי בין היתר להחתמות בקבוצה הלונדונית של דימיטאר ברבאטוב (שנמכר בהמשך למנצ'סטר יונייטד), לוקה מודריץ' וגארת' בייל (שניהם בריאל מדריד כיום), ונהיה תומך נלהב בעקרונות המאניבול.
"בילי היה נחוש", אמר הנרי. "'יש אדם אחד שאתה חייב לשכור, דמיאן קומולי. יש לו אותה הפילוסופיה שאתה ואני שותפים לה'. מה שבילי התכוון זה שכולנו מחויבים למצוא ולהשתמש בכל יתרון, לא משנה עד כמה קטן הוא. אנחנו לא נחים. אנחנו נסתכל על סטטיסטיקות שאף אחד אחר לא יסתכל עליהן, נעסיק סאקוטים בדרך שיש לה קונטקסט ארגוני מחייב, נתחקר הכול וכל אחד כדי להבטיח שיש לנו תוכנית פיתוח השחקנים והפרוטוקולים הטובים ביותר".
התוכנית של ליברפול לא צלחה, בלשון המעטה. קומולי - בשיתוף פעולה עם קני דלגליש, גדול שחקני ליברפול בכל הזמנים, שהוביל את הקבוצה לשלוש האליפויות האחרונות שלה כמנג'ר בסוף שנות ה-80, וחזר לתפקיד בינואר 2011 - החתים שמונה שחקנים, בעלות של כ-110 מיליון ליש"ט, וכמעט כולם היו אכזבה גדולה. יותר מכולם אכזב אנדי קארול, חלוץ שנקנה מניוקאסל תמורת 35 מיליון ליש"ט, שיא עבור שחקן אנגלי בפרמיירליג.
ליברפול סיימה את עונת 2011/12 במקום השמיני, קומולי עזב ("בהסכמה הדדית") חודש לפני סוף העונה, דלגליש פוטר בסופה למרות זכייה בגביע הליגה (ברנדן רודג'רס הגיע מסוואנזי סיטי במקומו), ומאז הנרי הרבה יותר זהיר בכל מה שקשור להוצאות.
בעונה הקודמת, אחרי שידוד מערכות בסגל שכלל יותר שחרורים מרכישות, ליברפול סיימה במקום השביעי. העונה הסימנים קצת יותר מעודדים: אחרי 21 משחקים, ליברפול מדורגת רביעית, שש נקודות אחרי המוליכה ארסנל. "אני חושב שהמציאות היא שהיו שני שלבים במה שקרה מאז השינוי בבעלות", אמר איאן אייר, מנכ"ל ליברפול. "בשלב הראשון, כמו בכל עסקה גדולה מהסוג הזה, דיברנו על הידע על כדורגל, וזה לוקח זמן. כך שכנראה העברנו עם הבעלים שנה שבה, במידה מסוימת, אנשים אחרים אמרו להם מה הם צריכים לעשות. במהלך השנה הזו הגענו למצב שבו האבק שקע, ואנשים מתחילים לראות מה עובד ומה לא עובד".
משחקי אור וצל
מה שעובד העונה, כאמור, זה בעיקר ההסתמכות על סוארז, הרכש המוצלח היחיד בקדנציה הקצרה של קומולי בקבוצה, שכבר מקבל הכרה כאחד מגדולי השחקנים בתולדות ליברפול. וגם בסיפור שלו היה דרך רצופת מהמורות.
לואיס אלברטו סוארז דיאז נולד בסאלטו, אורוגוואי, הבן הרביעי מתוך שבעה אחים. משפחת סוארז עברה לעיר הבירה, מונטבידאו, כשהוא היה בן שבע, ושנתיים אחר כך הוריו נפרדו. סוארז התחיל לשחק כדורגל ברחובות, במתכונת הטרגית-רומנטית המוכרת של ילדים דרום אמריקאים עניים: עם כדור מנייר ועם אבנים המשמשות כקורות השערים. בגיל 14 הוא הצטרף לנאסיונל, המועדון הגדול והמצליח באורוגוואי, והכישרון שלו מיד בלט לעין. מה שעוד בלט לעין במהרה היה הצד האפל שלו: בגיל 15, במהלך משחק נוער, הוא נגח בשופט והורחק מהמגרש.
את הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת של נאסיונל סוארז עשה בגיל 18, ובעונה המלאה הראשונה והיחידה שלו (2005/06) במועדון הוא כבש 10 שערים ב-27 משחקים ועזר לנאסיונל לזכות באליפות. בסוף העונה הוא נרכש על-ידי כרונינגן ההולנדית, ששילמה עבורו 800 אלף אירו. אחרי שנה בכרונינגן סוארז עבר לאייאקס תמורת כ-7.5 מיליון אירו, והוכיח שהוא יותר מאשר בשל לבמה הגדולה: בשלוש עונות וחצי הוא כבש 111 שערים, כולל 49 שערים בעונת 2009/10, ששכנעו את ליברפול לשלם עליו 22.8 מיליון ליש"ט בינואר 2011.
עוד לפני המעבר לליברפול, סוארז הסתבך בשתי שערוריות. בגביע העולם 2010, קרוב לסיום ההארכה ברבע הגמר נגד גאנה, כשהתוצאה היא 1-1, הוא עצר על קו השער בעזרת ידו נגיחה שהייתה נותנת לגאנה את הניצחון, והורחק. גאנה החטיאה את הפנדל, אורוגוואי ניצחה 2-4 בפנדלים, וסוארז תויג כנבל ששדד מיבשת שלמה הופעה היסטורית בחצי הגמר. שלושה חודשים אחר-כך, למוניטין של סוארז הצטרף הכינוי "קניבל", בעקבות משחק בין אייאקס לפ.ס.וו איינדהובן, שבו הוא נשך את שחקן איינדהובן אוטמן באקל בכתף.
גם בליברפול משחקי האור והצל של סוארז נמשכו. באוקטובר 2011, אחרי משחק נגד מנצ'סטר יונייטד, הוא הואשם בשימוש בביטוי גזעני במהלך עימות עם המגן הצרפתי פטריס אברה מיונייטד. בדוח שההתאחדות האנגלית פרסמה נכתב שסוארז השתמש במילה Negro (שחור בספרדית) שבע פעמים בזמן העימות, והשעתה אותו משמונה משחקים. סוארז דחה בתוקף את הטענות על גזענות, וטען שבאורוגוואי משתמשים במילה אפילו באופן ידידותי.
במשחק הבא בין הקבוצות, בפברואר 2012, סוארז סירב ללחוץ את ידו של אברה בטקס הצגת השחקנים, אקט שעליו הוא התנצל בפומבי מאוחר יותר. קצת יותר משנה אחר כך, סוארז שוב נאלץ להתנצל, הפעם בגלל הביס שהוא לקח מברניסלב איבאנוביץ' מצ'לסי.
בקיץ האחרון סוארז, שנעשה מתוסכל מכך שליברפול שוב לא השיגה כרטיס לצ'מפיונס ליג (מקום בין ארבע הראשונות בפרמיירליג), ניסה לכפות עליה למכור אותו לארסנל. נציגיו של סוארז העבירו לארסנל מידע, שהתברר כשגוי, שלפיו בחוזה שלו יש סעיף יציאה בסכום של 40 מיליון ליש"ט. ארסנל הגישה לליברפול הצעה בסך 40 מיליון ועוד ליש"ט אחת, שעליה ג'ון הנרי הגיב עם ציוץ בטוויטר: "מה אתם חושבים שהם מעשנים שם ב'אמירייטס' (האצטדיון של ארסנל)?". סוארז התעקש שהוא רומה, ליברפול שלחה אותו להתאמן עם קבוצת המילואים, ורק אחרי מסע שכנועים הוא התרצה והחליט להמשיך בקבוצה.
כעת כולם מרוצים מההחלטה של סוארז, כמו שהחוזה החדש שלו מעיד, אבל המצב הזה יכול להשתנות מאוד בקלות: נכון לעכשיו לא פחות משמונה קבוצות מתמודדות על ארבעת הכרטיסים לצ'מפיונס ליג, ובמקרה שליברפול שוב תישאר בחוץ, התסכול של סוארז עלול להתפרץ שוב. וגם אם ליברפול תחזור לצ'מפיונס ליג, בכלל לא בטוח שהנרי יעמוד בהתחייבות שלו שסוארז לא למכירה. אחרי הכול, אחד העקרונות החשובים במאניבול הוא רכישת שחקנים עם ערך מכירה עתידי גבוה.
