"אני קונה תכונות אופי לזמן מוגבל", אומרת השחקנית הילה וידור (38) כשהיא נשאלת על האישיויות השונות שהיא לובשת ומחליפה תדירות. בשנים האחרונות צברה וידור דמויות רבות כאלו. ב"לוויה בצהריים" של אדם סנדרסון, שעל תפקידה בו זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים בחיפה, היא מגלמת בחורה כנועה ומסתורית. הסרט ייצא להקרנה מסחרית במהלך השנה הקרובה, כעת הוא מסתובב בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. בסדרה "בני ערובה" היא הייתה אישה קרת מזג וקשוחה. בסדרה "הדברים שמאחורי השמש" (2006) גילמה לסבית פתיינית.
ב"עזרה ראשונה", סרט קצר מעולה מ-2010 שגרף פרסים רבים, ביניהם בפסטיבל "קאן", וידור גילמה בחורה רווקה שמתגוררת במושב. בחור שהיה לה קשר רומנטי עמו, מגיע לביקור בביתה יום לפני יום כלולותיו. "עבדנו על הסרט הזה שנה לפני שהוא יצא. עשינו הרבה חזרות, לא סתם הוא יצא ככה", היא מבארת.
גם על "אושר עטוף בשמיכה", יצירה אמנותית ניסיונית באורך 52 דקות, עבדה במשך קרוב לשנה. הסרט של הבימאי יוסי ארצי עולה בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ, ובו וידור מגלמת את קארין, בחורה אבודה ומעט תימהונית, החוטפת תינוק, כדי להבטיח ערובה לביטחון הזוגי שלה ושל בן זוגה, בשאר, אותו מגלם קייס נאשף.
וידור: "לקארין, הדמות שאני מגלמת, יש צורך גדול במשפחה. יש לה דרך מעניינת להגיד את זה".
הסרט מציג זוגיות של אישה יהודיה וגבר ערבי בישראל של ימינו. אחד הדברים היפים בתסריט הוא ההתייחסות הטבעית לחלוטין לעצם הזיווג - שאינו מרכזי לעלילה.
זהו סרט מסע, רגשי ופיזי, שבוחן את מרכיבי הזוגיות והחיים המשותפים. הסרט הוא נציג משובח מז'אנר הסרטים העלילתיים הלא ארוכים, שתופס באחרונה מקום של כבוד בזירה הקולנועית.
לתסריט הנע בין מציאות להזיה מצטרפים צילום מצוין של עידן ששון ומשחק מעולה של וידור ונאשף.
וידור: "יוסי, קייס ואני נפגשנו אחת לתקופה, ולעסנו את התסריט. כשבאנו לסט, דברים הגיעו מעצמם".
- איך ניגשים לעבוד על דמות כזו, וכמה עצמאות הייתה לך בעיצוב הדמות?
"מחקר הוא מחקר. זה לשבת עם עצמך ולהבין מי זאת האישה הזאת, מה החלומות שלה, מה הפחדים הכי נסתרים שלה. מה הקונפליקטים. מחקר הוא התרופה הכי טובה לחרדה.
"אני תמיד מנסה לבדוק אם כבר הכרתי מישהי כזאת. הרבה פעמים הדמויות שלי מורכבות מנשים שהכרתי אפילו לשבריר שנייה. היא לא צריכה להיות אחות או חברה. אני רוצה למצוא סיפורים דומים בחיים כדי לראות את האישה הזאת. מי היא? מה היא? יכול להיות שיש דברים בי, בהילה, שמתאימים לדמות הזאת. מצד שני, יכול להיות שיש דברים בי שלא מתאימים, ואני צריכה להקטין אותם.
"אני צריכה להיות במקום של ויתור כדי לתת לדמות הזאת מה שהיא צריכה כדי להתקיים. זו הסיבה שאני קוראת לזה כך - שאני 'קונה' תכונות אופי לזמן מוגבל. יש תכונות של דמויות שגילמתי שהן לא שלי. ישנן דמויות שינהגו באופן שבו אני, הילה, בחיים לא הייתי נוהגת. לטוב ולרע. המשימה היא לשחרר את עצמך לגמרי. לפנות מקום, לפצח את גלגלי המחשבה של דמויות שהן שונות ממני - זה הדבר".
- את תמיד מחזירה את התכונות שאת קונה?
"מכל דמות קיבלתי משהו. כל דמות נותנת מתנה בחזרה. כל אישה לימדה אותי דבר או שניים על החיים. מנסים עוד דברים, בעיניי זו הדרך הנכונה לעבוד. כשמגיעים לסט, יודעים הכול על הסיטואציה. חלק מהתנאים זה ששאר האנשים יבואו באותה רמת מחויבות".
- ומה קורה כשלא?
"אחת המטרות שלי היא לרתום את הפרטנרים להתמסרות מוחלטת. בין אם זה מרצונם ובין אם לא".
- יש גם בימאים שלא אוהבים חזרות.
אני מעדיפה שבכל הפקה יהיו כמה חודשים להתכונן. מדובר בטרנספורמציה. טרנספורמציה זקוקה לזמן. זה תהליך שבו אני משתנה. זה דורש ממני להפוך למשהו שהוא לא לגמרי אני. זה לוקח זמן.
"ככל שאני מתפתחת בתור שחקנית, אני מרגישה יותר ויותר לא יודעת. כל פעם שאני עובדת על תפקיד חדש, אני מרגישה כאילו מעולם לא למדתי משחק, מעולם לא עשיתי דבר. לא יודעת איך אני הולכת לעשות את זה. כמו ארכיאולוגית של הנפש מול כתב חידה. כתב סתרים וצפנים.
"בעיניי אנשים הם מסתורין מוחלט. צריך לפענח אותו. מעניין אותי למשל איך מתגברים על חולשות".
- התגברות מודעת?
"יש דמויות מאוד מודעות, מניפולטיביות, מורכבות. שהמרכיב הלא מודע בהן מאוד חלש. אני מודה שישי לי אהבה לדמויות הלא-מודעות. גם בחיים אנשים כאלה יותר מרגשים אותי. יש משהו שמאוד נוגע ללב באנשים שזרמי החיים מעיפים אותם ביתר קלות. פחות מרגשים אותי אנשים שיודעים הכול".
מרגישה בבית
אחרי כמעט עשור בתיאטרון הלאומי "הבימה", בתפקידי אופי בהצגות כמו "אנה קרנינה", "סונטת סתיו", "בית ברנרדה אלבה", "מותו של סוכן" ועוד רבות אחרות, החליטה כי המסך הוא המדיום שבו היא מעוניינת לבטא את יכולותיה. "המדיום שהכי מעניין לי לספר דרכו סיפור", היא אומרת ומוסיפה, כי המעבר מהתיאטרון לקולנוע ולטלוויזיה הצריך פסק זמן.
וידור: "כשעזבתי את התיאטרון, הייתי צריכה להיות תקופה מסוימת ב-לא לעשות. מבחירה. כי עוד לא ידעתי לאן אני ממשיכה מפה. ערן פסח, המורה שלי למשחק, אמר לי יותר מפעם אחת שהעתיד שלי בקולנוע, אבל הייתי קטנת אמונה, אני חייבת להודות. ואז, כשמצאתי את עצמי בקולנוע, אמרתי שבפעם הראשונה בחיים אני מרגישה בבית.
"אנחנו בתקופה מדהימה בעיניי, במיוחד בקולנוע העלילתי, הארוך, הקצר, הניסיוני. זו תקופה של פריחה והצלחה עולמית. לא בטוח שהייתי רוצה להיות במקום אחר. מעניין לי מאוד להיות פה וליצור פה. יש פה כל-כך הרבה כישרונות שזה מטורף. אנשים שעובדים כמו לוחמי גרילה. התקציב לא גדול, יש המון חדוות יצירה והתגייסות והתכונות ולהיות חלק מדבר כזה, זו זכות מאוד גדולה".
- לפעמים אין תקציב כמעט בכלל. זו לא בעיה?
"כששחקן מתאהב בדמות הוא רוצה לספר סיפור, קשוב לרחשי ליבה, זה הדבר הכי חזק והכי חשוב. יותר מהכול. לפעמים אני מקבלת תסריט, קוראת ואומרת וואו, את הסיפור של האישה הזו אני רוצה לספר. כי היא נפלטה מהחברה ולא מספרים הרבה סיפורים כאלה, היא חושבת קצת שונה, או שהיא רוצחת שכירה ויש לה לב זהב, ואיפה אני אראה את זה? על זה אני חושבת.
"אני יכולה לקחת חלק בפרויקט עצמאי שאין בו תמורה כלכלית. אהבתי את התסריט וזה חשוב לי. יש שיגידו שאני לא נורמאלית, אז לא אכפת לי. אנחנו מספרי סיפורים, וזה חזק מאתנו. יש בנו משהו שמחפש כל הזמן את הסיפור הבא".