סיסי על הסוסכדי להעניק משנה-תוקף לתוצאותיו של משאל-העם על החוקה במצרים, מצאו המארגנים לנכון להרחיק עד למלחמת יום הכיפורים. יו"ר ועדת הבחירות העליונה, השופט נביל סליב, דיווח לציבור על התוצאה המוצלחת וטרח להזכיר, כי הקצינים של היום הם בניהם ואחיהם של גיבורי מלחמת אוקטובר. במיוחד הוא הילל את קולונל זאכי יוסף.
בדברי הימים של הצבא המצרי, ייזכר יוסף כאחד מגיבורי הדור. על-פי הגרסה המצרית, המציא יוסף את תותח המים, שהוזרמו בכמויות אדירות לסוללות העפר הישראליות, והמסו אותן. הקשר שניסה השופט להנחיל היה ברור: רוח הצוות של אוקטובר 73' מנשבת בהנהגה הצבאית גם בינואר 2014.
אנליסטים במצרים ומחוצה לה הירבו לנתח ביממה האחרונה את המספרים שפרסמה ועדת הבחירות. לפי השופט סליב, כ-20 מיליון מצרים (98.1% מן המצביעים) אמרו "כן" לחוקה. שיעור ההשתתפות מקרב בעלי זכות ההצבעה עמד על 38.1%. עבור אזרחים במערב זהו שיעור נמוך, אבל לא כך במדינות ערב; שם היחס לקלפי הוא בוז ואדישות, והיא נתפסת כזירה לזיופים ולהתערבות מלמעלה.
למארגנים היה חשוב לציין, לא פחות מאזכור הנתונים, כי שיעור התמיכה בחוקה החדשה הוא כפליים מזה שנרשם לפני כשנה, בחוקה קודמת שאושרה בימי הנשיא המודח מוחמד מורסי מהאחים המוסלמים. לגיטימציה ציבורית היא שם המשחק.
מי שיקרא את החוקה המצרית החדשה עשוי להתרשם, ובצדק, מן הסעיפים הליברליים שלה. במיוחד מסעיף 161, שמעניק לפרלמנט סמכות להדיח נשיא מכהן; או מהסעיף השלישי, שמותיר בידי הנוצרים והיהודים אוטונומיה בענייני דת ופולחן. אבל מעטים התפלמסו בימים אלה על 247 הסעיפים שלה, וסביר להניח שרוב המצביעים לא קראו את תוכנה.
וכי מה זה חשוב. שלוש פעמים בשלוש השנים האחרונות נקראו המצרים לקלפיות כדי לומר את דברם על החוקה. הניסיון לימד, כי ברצותו עקף המשטר את החוקה באמצעות חוקים, צווים נשיאותיים, וסתם בהחלטות נוחות שעוגנו בחוקי חירום.
חשיבות החוקה החדשה של מצרים היא בהיותה חוליה במתווה שאותו קבע המשטר במאמציו לחלץ את מצרים מהבוץ. היא הייתה המבחן הראשון של משטר הקצינים, והם צלחו אותו בהצלחה. הציבור הגיע לקלפיות (אף אם בשיעור מוגבל מן הנטען), ידידים חשובים בירכו (בראשם האחות סעודיה), והדרך לשלב הבא סלולה. אפילו האלימות הייתה בשליטה: 15 בני-אדם נהרגו על רקע משאל-העם - מספר נמוך במונחים מצריים.
הטפות מוסר ממקומנו השבע
חגיגה דמוקרטית, קרא לזה השופט סליב. אז מה אם צמרת האחים המוסלמים הושלכה לכלא. פני המשטר קדימה, לעצב פרלמנט ולמנות נשיא חדש.
שילובם של האחים המוסלמים בשלטון הקדים את זמנו. מצרים, שאיבדה נשיא נצחי בדמותו של חוסני מובארק, לא הייתה בשלה לעבור ממשטר חד-מפלגתי למשטר דו-מפלגתי. עליה לצאת למסע ארוך-שנים עד להתייצבות. בסיומו תהיה אולי מצוידת במידת הגמישות הנדרשת, שתאפשר לשתף גם אחרים בשלטון. כל נוסחה אחרת היא בבחינת קיצור-דרך, שעלול לזעזע את יסודותיה.
הביקורת שלנו, הישראלים, על דחיקת הדמוקרטיה ועל השימוש המופרז בכוח שעושה משטר הקצינים, ראויה בעצמה לביקורת. מי שמנו לשפוט את מיליוני המצרים, שמשלמים מדי יום את מחיר טעויות העבר של מנהיגים שהם עצמם לא בחרו.
מי אנחנו שנצפה מהם לצאת מעריצות לחירות בתוך שנים מעטות. רגע לפני שנתנשא מעליהם עם הטפות מוסר ממקומנו השבע, עלינו לזכור שהנהגה כריזמטית, ברוחו של עבד אל-פתאח סיסי, היא בדיוק מה שהם ושכניהם זקוקים לו כעת.
הביקורת הבינלאומית על התנהלותו הנוקשה של סיסי צריכה אף להביא בחשבון, כי בפעם הראשונה מאז הדחתו הנמהרת של מובארק, קם במצרים מנהיג חזק וכריזמטי, שבידיו הסיכוי להוציאה מן הבוץ. "דמוקרטיה?" תהה באוזניי ידידי המצרי - "בשבילי, דמוקרטיה היא החופש לחצות את כיכר תחריר בלי לחטוף מטר אבנים".
