שתי רשימותיי האחרונות, "ארבע השנים החסרות" על אריאל שרון ו"האבא הפולני של אביגדור ליברמן", עוררו ביקורת נוקבת מצד קוראים, שהואילו לחתום על תגובותיהם (בניגוד לחיילים האלמונים, המחרפים את נפשם שבוע אחר שבוע בפרוזדורי הטוקבק החשוכים).
קורא אחד כותב אליי: "אני חושב שההתרפקות על 'זכרו' של שרון מעט מוגזמת [...] שרון לדעתי איבד בהתנתקות את אלה שתמכו בו כל חייו, אבל לא ממש התקבל בין אלה ששנאו אותו, ועכשיו לאחר מותו מנסים לביים הערצה שאינה קיימת. [...] כל אלה המטפחים היום את גדולתו הם אלה שלחמו בו לאורך כל השנים, וחסמו את השפעתו במקום היחידי ששם הצטיין, ושבו הייתה יכולה להיות להשפעתו חשיבות אדירה - בצה"ל".
בהחלט יש ממש בדברים האלה, חוץ מזה שאני לא הבעתי הערצה לשרון. רשימתי הייתה שזורה אמביוולנטיות כלפי האיש, אשר בו, כתבתי, "נמזגו כל-כך הרבה תקוות, לאחר שנמזגו בו כל-כך הרבה אכזבות, לאחר שנמזגו בו כל-כך הרבה ציפיות והערצות וסלידה וגועל-נפש".
המוטיב של רשימתי היה "ארבע השנים החסרות" של שרון, שבמהלכן אולי היה מגיע אל מיצוי גדולתו. זה מה שקרה לצ'רצ'יל. הקריירה הפוליטית והפוליטית-צבאית של הבריטי הייתה רצופה אי-הצלחות, או כישלונות עצומים. הנרקיסיזם שלו המאיס אותו כמעט על כל המערכת הפוליטית. נטייתו להחליף מפלגות על-פי הצורך והחשק עוררה אי-אמון. הוא עמד ב"ערב חייו" בסוף שנות ה-30, עד שבאה שעתו, בגיל 67, להציל את בריטניה, ולהעניק ארכת-שיור לדמוקרטיה המערבית.
אני תהיתי ברוח של ספקולציה היסטורית, אם שרון היה מתקן את מסלולה של ישראל לטובת הדורות הבאים, אילו ניתנו לו עוד ארבע שנים.
הם שיקרו, הם טעו, הם נכשלו
קורא אחר, זועף במיוחד, כותב לי בתור "מי שהיה במלחמת לבנון, שנה ושנתיים ושלוש, ונתקע בהרי השוף, ולא הבין מה עושים שם". הוא מתמלא השתאות (ומביע את התקווה החסודה ש"לאחר עשרות שנים בניכר אתה עוד זוכר את המלה הזו"), לנוכח "השיכחה שפקדה אותנו השבוע. האיש הזה [שרון], שיצר ההרס שקינן בו נתגלה לעיני כולם בהחרבת ימית ובפיצוץ בתיה, דורש אולי ניתוח פסיכולוגי [...] הבן שלי משרת היום בתותחנים - עכשיו הוא בבט"ש. איפה? בגבול העתידי. איפה הגבול העתידי? בפילבוקס של שערי תקווה, במהירות של 110 קמ"ש בצהרי יום שישי, 16 דקות נסיעה מגבעת שמואל. זהו - זו המדינה שאתה רוצה שתישאר לנו".
"החרבת ימית ופיצוץ בתיה" לא היו קפריזה של שרון. הוא עשה כן בהוראת ראש הממשלה מנחם בגין. זה היה עוד בזמן שהסכים לקבל פקודות, לפני שניהל מלחמת הטעיה וכחש בלבנון.
גם צ'רצ'יל הטעה את ממשלת בריטניה, בהיותו שר הימייה, במלחמת העולם הראשונה. הוא שכנע את הקבינט לשגר את צי המלחמה אל מצרי הדרדנלים, כדי לנסות ולנעוץ סכין בבטנה הרכה של גרמניה. זו הייתה העזה גדולה, שהסתיימה בתבוסה גדולה. נדרשו לו כמעט 25 שנה לפני שמיפקדת הצי שיגרה את המסר המפורסם Winston Is Back. גם אז, בשמונה חודשי כהונה, נזקפו לחובתו כישלונות חמורים. כאשר הוזמן לבסוף להקים ממשלה, במאי 1940, הוא לא הגיע עטור תהילה. הפרדוקס של צ'רצ'יל היה שהוא נכשל כמעט בכל כהונותיו, חוץ מזו האחרונה. איזה מזל.
מה ייעשה במיעוט לא-לויאלי
השוואה היסטורית שעשיתי בין המינימליזם הטריטוריאלי של אביגדור ליברמן (תוכנית המשולש) ובין האידיאולוגיה של רומן דמובסקי, מנהיג פולני לאומני מלפני מאה שנה, קוממה שורה של קוראים. איך אפשר, הם שאלו, להשוות את ליברמן לאנטישמי פולני. הלוא היהודים לא חתרו תחת אושיות פולין.
ובכן, אנלוגיות היסטוריות הן תמיד חלקיות. מה טעם יש בהן אפוא? זה הטעם שיש בכל ניסיון להרחיב את הדעת וללמוד מן הניסיון. הדינמיקה חשובה מן העובדות הקונקרטיות. פולין הייתה מדינת לאום, ששליש ויותר של תושביה לא היו שייכים ללאום. הם לא הצטרפו אל פולין, היא הצטרפה אליהם. חלקם לא חדלו לחתור תחתיה, קיוו להתמוטטותה, וחגגו אותו כאשר בא. מותר לנסות וללמוד מניסיונם של אחרים.
מה לעשות במיעוטים לא לויאליים הייתה שאלת מפתח אז - והיא שאלת מפתח כיום. למר ליברמן יש תשובה, במשתמע: להעביר אותם אל תחום שיפוט אחר. אני הצעתי לדון ברצינות, ללא התרגשות וללא גידופים, בשאלה אם מדינת הלאום צריכה להיות חד-אתנית.
קורא אחד מעיר, כי אין הבדל בין נוסחת ליברמן ל"הרבה מחילופי שטחים אחרים, שקרו בהיסטוריה של אירופה, בין גרמניה, אוסטריה, איטליה, צרפת וקפריסין". הוא טועה. אף אחד מן המקרים שעליהם הוא רומז לא היה כרוך בהעברה וולונטרית של שטח לריבונות זרה, כדי להיפטר מאזרחים מלאים, השייכים למיעוט אתני. היו העברות שטחים כפויות וחד-צדדיות, אבל לא הייתה מסירת אוכלוסייה על שטחיה, אגב התעלמות גמורה מרצונה.
איפה זה קרה? בדרום אפריקה, כאשר ריכוזי אוכלוסייה שחורים הועברו לריבונות של מדינות-דמה ("בנטוסטנים"). כל תעודתן הייתה לשנות את הסטטיסטיקה הדמוגרפית ולהקל על העמדת הפנים שבדרום אפריקה אין אזרחים שחורים, רק "תושבים זרים". לשיטת האפרטהייד יהיה אפשר להכריז על כל אזרחיה הערביים של ישראל, שאזרחותם פוקעת ברגע שתוקם מדינה פלסטינית, וגם אם יורשו להישאר בגבולותיה, יהיה עליהם לממש את זכויותיהם הפוליטיות במדינה הפלסטינית. הם יבחרו רק בה, והם יישאו את דרכוניה.
ממה נפשך, אפשר למחות בכעס, ואפשר להזכיר לי את המרחק הפיזי שלי מתל אביב; אבל אפשר גם לעשות הפסקה לצורך מחשבה. הוויכוח על העתיד מצדיק מחשבה בקול רם. לא מפני שאני צודק, או מבקריי צודקים, אלא מפני שהשיחה תקרב אותנו, אולי, אל הכרה במגבלות המציאות. אני מזמין את קוראיי לשיחה, לגופו של העניין, לא לגופו של הכותב, באתר הרשת שלי, yoavkarny.com. *e