עם משפטים מסקרנים דוגמת "מה שלא נספיק בשעה ורבע, כבר לא נספיק בחיים שלמים", או "הבה נפגש בתשע. כמה דקות לפני עשר יישאר רק ריח הקולון שלי", כבר מהתכתבויות האס.אם.אס לקראת הפגישה שלנו, הבנתי שמולי שולמן הוא טיפוס לא שגרתי. אבל אף שלשולמן יש המשהו האחר הזה שהופך שחקנים לכוכבים, הוא לא הצליח במשך שנים לחדור את חומת הקליקה. הוא מצא את עצמו בפרינג' ובמופעי אלתור עד שהמחסום סוף-סוף נפרץ עם תפקידים ראשיים בתיאטרון באר שבע, ועם תפקיד ראשי בפריים-טיים של ערוץ 2, ב"בלתי הפיך" לצד עדי אשכנזי.
"בגלל שהתיאטרון הרפרטוארי הוא קליקה סגורה, אף אחד לא ראה אותי", הוא אומר בדיבור מהיר, משפט רודף אסוציאציה. "עשר שנים הייתי בפרינג' עד שחזרתי לתיאטרון באר שבע לפני שלוש שנים וחצי. היו אירועי חשיפה של שח"ם, מין אודישנים פתוחים לבמאי ולמנהלי תיאטראות כדי שיפגשו שחקנים לא מוכרים, אבל בשלב שזה התחיל לקרות, הרגשתי כבר מבוגר ומנוסה מספיק, שאני לא נמצא כבר בפוזיציה של חשיפה".
- למה לא? מה הבעיה עם זה?
"אגו, לא יודע. משהו סמנטי עם המילה נחשף".
- איך "בלתי הפיך" מצאו אותך בכל זאת?
"כבר ביום הראשון של האודישנים. סיגל אבין, הבמאית, ראתה עוד שחקנים, אבל ידעה שזה אני. התוכנית התבססה על אלתור, שזה התחום שלי".
- הייתה לך עבודה גם לפני הסדרה?
"הייתה בהצגות ילדים, בהצגות רחוב, בתיאטרון היסטורי; עסק שבשיאו העסיק 25 שחקנים. אני והשותף שלי פנינו לרשות הטבע והגנים והצענו להם תחליף להצגות המקובעות שערכו בקיסריה על הורדוס והיהודים, בהצגה שתקים אותו לתחייה.
"היינו צריכים לגשת לכל אתר ולשווק את עצמנו. השותף היה אמון על התוכן ואני על הצד העסקי, עם טעויות תוך כדי תנועה. למדתי להציג את עצמי בצורה הטובה ביותר, היו עניינים של מה שטוב להם לא טוב בשבילנו, אבל לאט-לאט בנינו תיק עבודות ומצגת קטנה. ידענו מה היחס שאנחנו קיבלנו כשחקנים ומה השחקנים צריכים, ונתנו להם תנאים טובים. גם כשביימתי בפרינג' אף שחקן לא שיחק בהתנדבות, גם אם התשלום היה סמלי".
- העסק היה רווחי?
"לא הייתי איש משפחה, אז בשביל אדם בסוף שנות ה-20 לחייו זה בהחלט הספיק. באיזשהו שלב זה נהיה הרבה עבודה ותחזוקה, והייתי צריך להחליט אם אני הולך לביזנס שיכול לחסל שאיפות אמנותיות, או לחזור לאמנות. הרפיתי מזה בתהליך שלקח כמה שבועות, והעברתי את העסק לשותף.
"זכיתי עם 'גרעינים' בפסטיבל עכו. נכנסתי לדיבוב ולתרגום כי הייתי צריך כסף ולא הייתה לי סבלנות לחכות שדברים יקרו מעצמם".
- מה לגבי כתיבה? כשהיית בתיכון כתבת מחזה שהוצג בתיאטרון לנוער ברמת גן.
"אני עוסק במלאכת הכתיבה באלתור, כשאני מייצר בלייב סיפורים שנולדים מתוך המוח שלי, וכל הזמן באים בטענות, מה אתה לא כותב?".
- כי באלתור יש לטקסט תוקף קצר מאוד.
"איכשהו זמן התפוגה הזה מתאים לי. היכולת לכתוב מתבשלת. יכול להיות שאני באמת 'לייט בלומר'. כל הזמן אמרו - מלהקות, במאים, קולגות - איך יכול להיות שלא ראו אותך? שלא הצחקת?".
- ולא היה לך העכבר הקטן שמכרסם את הכבד מקנאה באחרים?
"בעיר שבה יש לכל אחד צורך להביע את עצמו לא התאים לי להיות עוד טיפה באוקיינוס, עם עוד מערכון, עוד תוכנית אינטרנטית. אם יגיע הרגע הוא יבוא בעצמו".
- איך נכנסת לאימפרוביזציה?
"קיבלתי הזמנה מחבר שלמד שנה מעליי בניסן נתיב, להצטרף לקבוצה בשם 'למה אלפקה', והופעתי איתם שש שנים. היה לנו מורה מיתולוגי, זאב שצקי, שלימד אותנו את רזי תת-התרבות הזאת, שאצלנו מכירים מהתוכנית 'של מי השורה הזאת', וכוללת גישה לחיים, צורת משחק וחשיבה. עשינו אירועי עובדים והצגות פתוחות בצוותא ובתמונע".
יש בזה פרנסה?
"באירועי חברה מרוויחים, ועד היום הם נגזרת חשובה בפרנסה שלי. אני עושה את זה בכל החברות הגדולות, היי-טק, כבלים, סלולרי. אנחנו מקבלים מילה או שתיים מהקהל ומייצרים הצגה של 45 דקות, עם תאורה, עם מוזיקה ועם שחקנים. בכל פעם קורה משהו אחר".
- ובאמת עושים הכול על המקום, או שיש איזו קונסטרוקציה מראש שעליה נשענים?
"מאלתרים מלמדים את עצמם מאה טכניקות של לספר סיפור, וחמישה מוחות שונים מחברים את הסיפור, בלי לתאם שום דבר מראש".
- הכימיה בין השחקנים הכרחית.
"מאסט. הכימיה הגדולה שלי הייתה עם ענבל לורי, אחת הקומיקאית הגדולות בארץ".
- שלא הרבה מכירים.
"היא חווה את מה שאני הרגשתי במשך הרבה שנים. גם לה אומרים אנשי מקצוע, איפה את? איך עוד לא ליהקו אותך?".
- מ"למה אלפקה" עברת להרכב "טרי פולינג" שאיתם אתה מופיע גם היום.
"אנחנו צוות שחקנים ודי-ג'יי שמאלתרים. כולנו שחקנים שעובדים בתיאטרון, ואנחנו עושים את זה פעמיים בחודש, מאהבה ולא מכסף, כי המסגרת הרפרטוארית לא נותנת לך את אותו החופש. אם הקבוצה מצליחה לייצר את הקסם יוצא משהו נדיר. מצטרפים אלינו גורי אלפי, אורי גוטליב, דביר בנדק, יעל לבנטל, נתן דטנר, אבי גרייניק".
- עדי אשכנזי?
"עוד לא. היא מופיעה בעצמה בימי שישי".
- העבודה התחילה לזרום בעקבות "בלתי הפיך"?
"העבודה בתיאטרון הרפרטוארי התחילה לצמוח לפני, אבל כמות ההצעות שקיבלתי אחרי שעלתה הייתה גדולה".
- ועדיין בחרת להישאר בתיאטרון באר שבע.
"הם הציעו לי דרך משפחתית, הביעו אמון ביכולות שלי וקידמו אותי מהר מאוד לתפקידים קדמיים. רפי ניב, המנהל האמנותי, לקח איתי את הסיכון ונתן לי תפקיד ראשי ב'סוביניר' אחרי שעשיתי תפקיד קטן ב'קומפני'".
- ביימת את "מר קולפרט", שזכתה לשבחים.
"את המחזה הגרמני הזה קיבלתי מחבר בתחילת המילניום, וכשבתמונע נפתחו לתיאטרון גרמני, הצעתי את עצמי, קיבלתי מלגת תרגום ממכון גתה וקפצתי למים. ביימתי את אשתי, אפרת ארנון".
- אתגר על אתגר.
"לא היה קל, אבל זה מה ששומר אותנו דרוכים. מר קולפרט רץ שלוש שנים, ובפרינג' זה לא שכיח; הביקורות היו מצוינות".
- אז למה לא ביימת מאז שוב?
"לוקח זמן עד שאני נדלק על חומר חדש, ונכנס לעבודת המנכ"לות הזאת שקוראים לה בימוי. שום דבר לא בכוח".
- מנכ"לות? בימוי לא אמור להיות אמנות נטו?
"בתיאטרון הלא רפרטוארי זה לסחוב תפאורה, לתאם חללי עבודה ושחקנים, לנסוע באוטו שלך, לקנות דברים מהכיס שלך. האמנות נדחקת לחללים של בין לבין".
- נשמע שוויתרת.
"מה פתאום, אני רוצה לביים".
- בבאר שבע? דיברת איתם על זה?
"לא. כרגע אני מבשיל יותר כשחקן, ולתיאטרון חשוב יותר לכרות את המשאב הזה ממני כרגע".
- בין לבין עשית קמפיין לויזה כאל.
"פרסומת לשחקן זה כמו לגרד חיש גד".
- אז אתה במקום טוב היום?
"כן. אני שבע רצון מהפרנסה, שמתבססת על התיאטרון ופה ושם אימפרוביזציה. אני מופיע ב'רק אתמול נולדה' שיצאה לא מזמן, והתגלתה כפלא שאמור לרוץ ברחבי הארץ, אני ב'בין חברים' של עמוס עוז. אם את שואלת על שאיפה, אני רוצה לביים לתיאטרון, להיות מתרגם ודרמטורג, שזה משהו חדש שהתחיל בקרן למחזאות של מפעל הפיס. זו עבודה עם משך והדהוד משמעותיים מאוד".
