המיתוס שספורט מקצועני הוא כלי למוביליות חברתית הוא אחד הנרטיבים היותר נפוצים בספורט. כדורגל מעלה לגדולה ילדים מהפאבלות בברזיל, כדורסל ופוטבול ככרטיס יציאה של שחורים מהגטאות בארה"ב, דוגמאות לא חסרות. אבל ספורט מקצועני כבר מזמן לא מייצר תודעה כוזבת רק בקרב החלכאים והנדכאים של העולם; עם הזמן, ובעיקר עם הכסף הגדול והפרסום - הוא נהיה חלום קולקטיבי, בלי קשר למעמד או לסטטוס.
החלום הזה מעביר על דעתם המוני אנשים בשנים האחרונות. אפשר לראות את זה, למשל, בהשלכות של פריצת הדרך במחקר על הקשר בין DNA להופעות ספורטיביות. יותר מ-200 גנים שקשורים ליכולת ולהופעה אתלטית כבר התגלו על-ידי מדענים, המפורסם שבהם הוא ACTN3, שמכונה Speed gene, ואחראי לכוח מתפרץ בתנועה. החשיפה של גן המהירות רלוונטית כמובן בעיקר בשלב גילוי הכשרונות, ואחת התוצאות שלה הייתה עסק חדש: חברות פרטיות, כמו Atlas Sports Genetics מבולדר, קולורדו, מציעות בדיקות DNA לגילוי ה-ACTN3, שמשווקות בעיקר להורים שלחוצים לדעת אם לצאצאים שלהם יש פוטנציאל להצטיין בענפים מסוימים.
עוד דבר שיותר ויותר הורים עושים בשאיפה לגדל ספורטאים מקצוענים, זה לסמם את הילדים שלהם. הסם הכי הפופולרי הוא הורמוני גדילה (HGH), אף-על-פי שמחקרים הוכיחו שנטילת HGH על-ידי ילדים עם רמת הורמנים נורמלית מגדילה את הסיכון לחלות בסכרת, בעקמת ובסרטן. בין 2003 ל-2012, לפי נתונים של חברת ביטוח הבריאות Florida Blue, כמות המרשמים ל-HGH עלתה ב-376%. "רוב העלייה", אמר סקוט מקלילנד, מנהל בכיר בחברה, "נובעת משימוש של ילדים".
***
עם או בלי סמים, רק אחוז ממש זעום מהילדים, מראים המספרים, אפילו יתקרבו להיות ספורטאים מקצוענים - כולל ספורטאים שהגיעו לרמה חובבנית מאוד גבוהה, כמו קריירת תיכון ומכללות בארה"ב. והמציאות הזאת נובעת קודם כל מהפער העצום, שהעין הבלתי מקצועית בשום אופן לא מסוגלת לתפוס אותו, בין ספורט ברמות החובבניות הגבוהות לבין הרמה המקצוענית.
ניקח למשל את הספורט שבו הסיכוי להפוך לשחקן מקצועני בארה"ב הוא הכי גבוה - בייסבול. כדי להבין את הפער בין הרמות החובבניות בבייסבול לבין הרמה המקצוענית, צריך פשוט להסתכל על ההבדלים באימונים. "בתיכון", אמר בק ווילר, פיצ'ר בסוואנה סאנד גנאטס מהמיינור-ליגס, קבוצת בת של ניו יורק מטס, "הייתי אומר שהתאמנתי בממוצע בין 10-15 שעות בשבוע. בקולג', כנראה בין 25-30 שעות בשבוע ועכשיו במקצוענים, זה יותר מ-45 שעות בשבוע".
ווילר מתאמן יותר מ-45 שעות בשבוע בקבוצה שמשחקת במה שמכונה Class A, הליגה השלישית באיכותה במיינור-ליגס. כלומר: סביר מאוד שהוא לעולם לא יראה את הכסף הגדול של המייג'ור-ליג. "אפילו בבייסבול מקצועני", אמר בראיין האר, שורט סטופ באליזבתטון טווינס מהרוקי ליג (הרמה הרביעית והכי נמוכה במיינור-ליגס), קבוצת בת של מינסוטה טווינס, "אומרים לך שהסיכויים להגיע למייג'ור-ליג הם נוראים". האר נבחר בסיבוב ה-34 (מתוך 40) בדראפט 2012, מה שלפי ההיסטוריה נותן לו סיכוי של 7% להגיע ל-MLB. בשביל קנה מידה, גם אם נבחרת בסיבוב השני בדראפט, הסיכוי שלך לשחק ב-MLB הוא רק 49%.
המאבק האינטנסיבי על כל מקום בליגות הבכירות הופכת את הקריירות בהן בהגדרה למאוד קצרות. ב-NBA יש אמנם רק שני סיבובי דראפט, אבל הסגלים הקטנים (15 שחקנים בקבוצה, לעומת 40 בסגל המורחב בבייסבול), ובעיקר הפתיחה של הליגה לשוק הבינלאומי, מקשים היום יותר מאי פעם על היכולת לשמור על המקום בליגה. ב-NHL, ליגת ההוקי קרח, שבה 215 שחקנים נבחרים בשבעה סיבובי דראפט כל שנה, התחרות על מקומות עבודה (23 שחקנים בסגל) כה גדולה, שהמגזין הקנדי The Hockey News קרא השנה לליגה להגדיל את מספר הקבוצות מ-29 ל-32.
באף ליגה, עם זאת, התחרות על המקומות בסגלים לא גדולה כמו ב-NFL. לכל אחת מ-32 הקבוצות ב-NFL מותר לבחון 90 שחקנים במחנה האימונים לקראת העונה, מה שאומר שכמעט 2,900 שחקנים מתמודדים כל שנה על הזכות לשחק בליגה. 1,696 מהם (53 בקבוצה) יקבלו חוזה, אבל מכיוון שבפוטבול - בניגוד לבייסבול, כדורסל והוקי - החוזים אינם מובטחים, כלומר ניתן לחתוך כל שחקן בכל רגע בלי לשלם לו את יתרת החוזה, המאבק נמשך לאורך כל העונה.
"אתה רואה פרצופים חדשים בחדר ההלבשה כל הזמן", אמר כיילב קמפבל, ליינבקר (שחקן הגנה) ששיחק בדטרויט ליונס והיה חלק מסגל האימונים של אינדיאנפוליס קולטס ושל קנזס סיטי צ'יפס. "בימי שלישי, היום החופשי, שחקנים שנחתכו מקבוצות אחרות מגיעים להיבחן, ואתה אומר 'רגע, חלק מהם בתפקיד שלי, למה מביאים אותם?'. תמיד יש מישהו שרוצה לעבוד יותר קשה ממך ויכול ללמוד יותר מהר ממך ורוצה את זה יותר ממך. זה העניין ב-NFL: אפשר להחליף אותך מאוד בקלות. התרבות היא לגמרי של לחתוך לך את הגרון".
התרבות הזאת לא מרתיעה כמובן אף שחקן פוטבול חובבני מלנסות להגשים את החלום. ככה זה כשכל מסירה לטאצ'דאון יכולה להיות שווה בממוצע, אם קוראים לך דרו בריז, 470 אלף דולר.
