חלפו חודשיים מאז תום סאגת "מבצע הרווחים הכלואים" של רשות המסים, ובסדר היום הכלכלי שלנו נראה כאילו לא התרחש דיון ציבורי נסער בנושא וחזרנו לעסקים כרגיל. מבצע הגבייה החד-פעמי של הרשות, שהניב 4.3 מיליארד שקל נוספים לתקציב המדינה, הביא למאות התבטאויות של פוליטיקאים ובכירים במשק, למאות כתבות ואמוציות שלא נראו שנים במחוזותינו סביב נושא מיסויי-מקצועי.
עם זאת, מפתיע שבתום מבצע הגבייה ועם נדידת השיח הציבורי למשבר הבא, נותרנו עם שאלה פתוחה - מהי בעצם מדיניות המדינה ביחס לרווחים הכלואים שנותרו בקופות החברות, יותר מ-62 מיליארד שקל (!) והיד עוד נטויה. האם תמשיך ותישמר מדיניות הטבות המס הנוכחית, האם מחכה לנו "מבצע" נוסף מצד רשות המסים על הרווחים הכלואים שנותרו, מהו החזון ארוך-הטווח של רשות המסים ומשרד האוצר ביחס לסוגייה.
המהלך שהציגה רשות המסים כהישג היה נכון לשעתו, אך בעצם מדובר בניצחון פירוס. כשמציעים לך ממתק, אתה בדרך-כלל לוקח. ברשות פיתו את החברות באתנן רגעי של הפחתת מסים, והחברות ניצלו את הפרצה ונענו להצעה החד-פעמית.
אולם כל עוד מדובר בחריגה זמנית, שנבעה מאילוצים תקציביים ולא גובתה בחקיקה קשיחה נלווית למען שינוי הפערים המובנים במדיניות המס הנוכחית, אין במהלך הנ"ל בשורה או סיבה לגאווה.
רשות המסים לקחה חוק קשיח, שינתה אותו עבור גביית מסים נקודתית, והפכה למעשה את גביית המס לערך עליון. אבל, גביית מס אינה חזות הכול גם בזמנים של קשיים תקציביים הקיימים כמעט תמיד. מהחלטה זו נפגעו קשות שני ערכים שהם לא פחות חשובים מגבייה - יציבות מס ותכנון מס.
שיטת הטבות המס הנוכחית לחברות הגדולות, בדמות חקיקה אשר מלכתחילה אינה מאפשרת לחברות למשוך רווחים אלא בקנס, לא הייתה נכונה לפני עשר שנים ואינה נכונה גם להיום. אם אתה נותן לחברות מסוימות הטבות מס בשל צרכים ואינטרסים של המדינה, מוטב לתת אותן במלואן, ולא בכפוף למגבלות על החברות.
בניגוד לשיח הכלכלי בישראל כיום, יש טעם רב בהשארת הטבות המס הקיימות כיום לחברות הגדולות. הערך המוסף שלהן למשק - ייצור מקומות עבודה בפריפריה והזרמת הון להשקעות ולמסחר - חיוני ואפקטיבי.
ניתן להתווכח על גובה הטבות המס, אך המדיניות צריכה להיות קשיחה, אחידה, ארוכת-טווח, ולא לאלץ חברות להימנע משימוש בכספים המתפנים מהטבות אלה לצרכים ספציפיים. על המדינה לתקן את העיוות המקורי בהטבות המס, ולאפשר לקבל אותן באופן רגיל ובלי לאלץ את החברות לעגל פינות.
יודגש כי חלוקת דיבידנדים אינה רק הליך פיננסי - עשרות המיליארדים שצוברות החברות ונמנעות מלחלק כדיבידנד בעשור האחרון, נמנעים הן מקופת האוצר והן גם מהמשק עצמו - כספים שיכלו לשמש להשקעות, לפיתוח, ליצירת עסקים נוספים, ולהנעת המסחר במשק, נשארים מוגבלים וכמעט בלתי שמישים בגלל אילוצי המס.
"מבצעי הטבות" נוספים
אם יש להטבות המס תכלית - הבה נשאיר אותן, אך גם לא נגביל את החברות הנהנות מהן. ואם החלטנו שאין להטבות תכלית - נשנה אותן: על-ידי הפחתתן או ביטולן. כך או כך, המצב הנוצר מהמבנה המיסויי המשמש כיום את החברות אינו משרת לא את קופת האוצר, לא את החברות ולא את המשק.
בפני רשות המסים עומדת הכרעה - מה לעשות עם רווחים קיימים בסך עשרות מיליארדי שקלים ועם רווחים נוספים שיצברו החברות הגדולות, שממשיכות לפעול על-פי החוק הישן לעידוד השקעות הון.
בשל מבנה החוק הקיים ואי-ההצדקה לשנות את מיסוי הדיבידנד בישראל למטרה זו בלבד, נראה כי הרשות תיאלץ ליזום "מבצעי הטבות" נוספים כדי למסות סכום גבוה ככל הניתן מהרווחים הנותרים בשנים הקרובות; ואולי אף לסתום חורים בתקציב המדינה.
והמסקנה היא שכדאי שברשות המסים ובאוצר יכריעו אחת ולתמיד על מדיניות אחידה, סדורה וברורה: מתן הטבות מס שאינן כפופות למגבלות בלתי ישימות - או לחלופין ביטולן.
* הכותב, רואה חשבון ומשפטן, הוא יו"ר פירמת בייקר-טילי ישראל.