1.
"האמירה כאילו החיים שלי על יאכטה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל כדי לא לשלם מסים - היא אגדה. ואסביר לך איך היא נולדה. אני אוהב להפליג, ואני מפליג למשך תקופות ארוכות, אז ב'גלובס' כתבו פעם שאני חי ביאכטה במים הבינלאומיים ולא משלם מסים, וכינו אותי מיליארדר מסתורי. הסיפור כל-כך מטורף, אבל מעולם לא הצלחתי לתקן אותו. עד היום כשאנשים פוגשים אותי, הם שואלים מה עם היאכטה. כבר הפסקתי להתרגז והתחלתי ליהנות מזה. גם אם תכתבי שאני לא חי על יאכטה ומשלם את כל המסים, זה לא יעזור. התדמית שלי לא תשתנה. כמו פרנקל, שעכשיו ייזכר כאיש שגנב בושם ותיק. לכן אני לא ממהר להעניק ראיונות".
(מוריס קאהן, אחד היזמים המוצלחים בישראל, בין היתר של אמדוקס ודפי זהב, בראיון לעיתון "כלכליסט" באוגוסט השנה)
מוריס קאהן מתכוון לכתבת תחקיר רחבת-היקף שפורסמה עליו ועל עסקיו ב"גלובס" ב-2001, ובה אכן נטען שקאהן משתמש בתכנוני מס, בין היתר באמצעות שהייה ארוכה על היכאטה שלו (שיעורי המס נקבעים בין היתר על-ידי מבחן שהות בארץ).
קאהן אכן כונה "המיליארדר הסודי" משום שהוא ועסקיו, בעיקר אמדוקס, נוהלו בחשאיות מוחלטת, גם כשהחברה החליטה להנפיק את מניותיה בוול סטריט. לא הוא, לא שותפיו לעסקים האחים שמואל וצבי מיתר, ובוודאי לא מנהליה הבכירים של אמדוקס, נחשפו לציבור. זו הייתה חבורת סוד מוחלט בהחלט.
אמדוקס הייתה סגורה בסורג ובריח לעיתונאים, קימצה במידע, פרט למידע שהייתה חייבת בו כחברה ציבורית (וגם הוא ניתן במשורה), ובוודאי לא שלחה את אנשיה לראיונות.
13 שנה חלפו, והמצב השתנה מעט: קאהן הסיר במשהו את מעטה החשאיות, התראיין פה ושם ואפילו פרש בראיון האחרון את המניפסט הפוליטי שלו בריש-גלי: "הגעתי מדרום אפריקה בגיל 25 כי הגעתי לנקודה שבה לא יכולתי להזדהות עם האנשים שחייתי איתם, כי הם האמינו בדיכוי ובאפרטהייד, ולא יכולתי להזדהות עם זה. עכשיו אני מתחיל להרגיש דומה כאן... אני רואה איך אנחנו מתייחסים לפלסטינים, איך לא אכפת לנו מאיך שהם חיים, וזה נורא... זה לא צודק, וכשאני רואה חוסר צדק זה מרתיח אותי".
התפיסה הפוליטית של קאהן הביאה אותו השבוע לצרף את חתימתו, לצד שמואל מיתר, ליוזמה של קבוצת אנשי עסקים לקידום פתרון שתי מדינות לשני עמים בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לקבוצה, שחלק מחבריה הגיעו לכנס דאבוס, היה מסר ברור: הסכסוך פוגע בכיס של האזרחים, להסדר מדיני יהיו השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה והחברה ואם ישראל רוצה כלכלה יציבה ועתיד טוב יותר היא חייבת להגיע להסכם.
לקבוצה יש גם שם, BTI (Breaking The Impasse), יש לה משרד יחסי ציבור, וכך היא קיבלה חשיפה תקשורתית לא רעה.
או.קיי. הטור מתחיל להיראות כמאמר פוליטי, אז בואו נעצור. הוא בהחלט לא טור פוליטי. איש איש רשאי כמובן לחיות באמונתו הפוליטית, לנסות לקדמה, כל אחד מעמדת השפעתו, בין היתר באמצעות שלשול הפתק הנכון לדעתו בקלפי בבחירות.
העניין הוא אחר לגמרי: האם לבם של אנשי העסקים יוצא אכן לכיס המצומק של האזרחים וליכולתם לשרוד (הכול בגלל הסכסוך!) - או שהם מוטרדים בעיקר מהאפשרויות שלהם להמשיך להרוויח כמה שיותר או להמשיך לתכנן באגרסיביות את מסיהם, כך שרשות המסים, קרי המדינה, תקבל כמה שפחות?
לדבר גבוהה-גבוהה על שלום זה נחמד (נכון ששלום וכלכלה קשורים זה בזה, הרי יש השפעות כלכליות הנוגעות לתקציבים הרלוונטיים), אבל לקשור את העניין באופן ישיר ומוחלט לכיס האזרחים ולהפוך אותו לסוגייה של ימין או שמאל פוליטי, זו כבר צביעות. תכף נבין גם למה.
2.
השבוע ניסינו לברר במערכת "גלובס" אם מאז פרסום הכתבה על קאהן ב-2001, עם הפרטים המטעים לכאורה, קיבלנו פנייה, דרישה או משהו דומה מקאהן עצמו או מנציגיו כדי לתקן את העוול שנגרם לו לכאורה בהדבקת התדמית על ענייני המס שלו.
לכאורה, אם איש רב-זכויות ורב-פעלים כמו קאהן - שבנה את אמדוקס, דפי זהב וערוצי זהב, ויצר אלפי מקומות עבודה - חש נפגע מהפרסום, זכותו לדרוש תיקון וחובתנו לתקן.
מה הבעיה? הרי שמו של עו"ד צבי מיתר, שותפו, מתנוסס עדיין על משרד עורכי הדין שייסד - מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל, הנחשב אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ (מיתר כבר לא פעיל בו). טלפון אחד וקדימה - מכתב מאיים ותוקפני ממשרד עורכי הדין למערכת "גלובס" הדורש תיקון, אחרת ניפגש בבית המשפט לדיון מרתק על לשון הרע.
לא, זה לא קרה, והשאלה היא למה קאהן היה כה רחום וחנון ביחס ל"גלובס". נדמה לנו שהתשובה היא בראיון האחרון שהוא נתן. לא במה שהוא אמר על הכלכלה או הפוליטיקה בישראל, אלא במה שהוא לא נשאל ומן הסתם גם לא השיב.
3.
אמדוקס היא עסק מצליח מאוד. היא החברה הגדולה בעולם לפיתוח מערכות בילינג, והיא עובדת עם תאגידי התקשורת הגדולים בעולם. שוויה בבורסה האמריקאית מתקרב ל-7 מיליארד דולר, והרווח השנתי שלה עומד על יותר מ-400 מיליון דולר. היא הונפקה בוול סטריט באחת ההנפקות הישראליות הגדולות ב-1998, ומאז נפרד קאהן ממניותיו בהדרגה וצבר כמיליארד דולר במזומן.
גם חבורת המנהלים הבכירה של אמדוקס - הכוללת את בועז דותן, אבי נאור (מזוהה היום עם עמותת אור ירוק ועושה שם עבודת קודש), נחמיה למלבאום, מריו סגל, אלי גלמן, יהושע ארליך ודב בהרב - מכרה מניות במאות מיליוני דולרים, והחלוקה ביניהם מעולם לא הייתה גלויה בדוחות הכספיים של החברה.
אגב, חלק מהחבורה הזאת ביצע מאוחר יותר השקעה מוצלחת בחברת ריטליקס, שנמכרה בשלהי 2012 ל-NCR והניבה לה רווח של יותר מ-100 מיליון דולר.
זה העסק התפעולי. אבל הדבר המעניין בכל הסיפור של אמדוקס הוא שהחברה היא גם מפעל אדיר לתכנוני מס, הן ברמה התאגידית והן ברמה של בעלי המניות לשעבר, כלומר קאהן וחבורת המנהלים הבכירים.
ראשית, אמדוקס עצמה היא בכלל לא חברה ישראלית. היא רשומה באי גרנזי, מקלט מס עם 0% מס. זהו האי השני בגודלו באיי התעלה, הממוקם מצפון מערב לחופי צרפת. האי הגדול ביותר הוא ג'רזי, שעלה לכותרות בהקשר של חשבון הבנק של נתניהו באי זה.
למה רשמו קאהן והאחים מיתר את אמדוקס דווקא באי גרנזי? טוב, זה ברור והמספרים שיוצגו כאן בהמשך מדברים בעד עצמם. פעילות החברה בישראל היא למעשה סוג של מרכז מו"פ. אמדוקס מכנה אותו בדוחותיה "אחד ממרכזי הפיתוח הגדולים שלנו" - ומיד מפרטת את שורת ההטבות והפטורים שהוא זכאי לו מכוח החוק לעידוד השקעות הון.
לא נלאה אתכם בפרטים, אבל גם "מרכז המו"פ הישראלי" של אמדוקס הרשומה באי גרנזי זכאי לשיעורי מס מופחתים. כמה בדיוק? ובכן, הצצנו שוב בחומר ששלחה רשות המסים בעקבות עתירת "גלובס", וגילינו את שמה של "אמדוקס ישראל" כמוטבת מס - אבל לא בעשירייה הראשונה שהייתה מחויבת בגילוי המספרים.
למרבה ההפתעה, שמה של "אמדוקס ישראל" לא הופיע בכל אחת מהשנים שדווחו (2006-2011) כמוטבת מס. מה זה אומר? ככל הנראה, שהסניף הישראלי לא הרוויח ואף הפסיד באותן שנים, כי הרי הטבת מס ניתנת רק על רווח ולא על הפסד.
השאלה המתבקשת עכשיו היא: כיצד קורה שחברה המרוויחה מאות מיליוני דולרים בשנה "מצליחה" להפסיד בסניף הישראלי שלה? והתשובה: עוד תכנון מס המאפשר להסיט הכנסות ורווחים ממקום שבו שיעורי המס גבוהים יחסית למקום שבו שיעורי המס נמוכים באופן משמעותי, בדיוק כמו שגוגל ואפל ועוד תאגידי ענק נוהגים לעשות.
התוצאה היא שאמדוקס משלמת שיעורי מס אפקטיביים (כלומר, משוקללים עם כל פעילותה בעולם) של כ-10% פלוס-מינוס בשנים האחרונות (ראו טבלה), שיעור נמוך לכל הדעות ביחס לחברות מסוגה.
במקביל, כפי שהטבלה המצורפת מראה, הגידול במספר העובדים בישראל לא היה כה דרמטי, בסך-הכול כ-400 עובדים - נתון הממחיש יותר מכול את הבעייתיות של החוק לעידוד השקעות הון: אין בעיה עם הטבות המס כל עוד הן מידתיות, וכל עוד המדינה יודעת מה היא נותנת ויותר מכול יודעת מה היא מקבלת, בעיקר מבחינת תעסוקה ותנאי התעסוקה. במצב הנוכחי היא בעיקר נותנת - אבל אין לה שום מושג מה היא מקבלת.
4.
נעבור לבעלי המניות: הן קאהן והן קבוצת המנהלים של אמדוקס החזיקו את מניותיהם באמצעות חברות זרות הרשומות במקלט המס שבאי גרנזי. פרט פיקנטי: בועז דותן היה שותף מיעוט של קאהן בחברה שהחזיקה את מניות אמדוקס וממשפט מעורפל מאוד בתשקיף החברה אפשר היה ללמוד שהוא הסתכסך עם קאהן אבל הגיע איתו לפשרה מאוחר יותר.
דותן, שהיה שותף לייסוד אמדוקס ב-1982, נחשב גורו של החברה, עמוד התווך שלה. הוא כיהן בה כנשיא ומנכ"ל עד 1995, שימש בהמשך סגן יו"ר עד שפרש אחרי הנפקתה ב-1999, בעקבות הסכסוך עם קאהן ושמואל מיתר. בניגוד לקאהן, דותן, שהתחיל את דרכו בבזק, לא נחשף עד היום בתקשורת, אף שהוא ממשיך להיות פעיל בעסקים (חברת נדל"ן), ובנו ברק דותן שותף בחברת השקעות קטנה המחזיקה, בין היתר, את חברת המחשוב טלדור וחברות שגריר ופוינטר.
כך או אחרת, ההחזקות הפרטיות של קאהן, שותפיו ומנהלי אמדוקס לא נרשמו באיי גרנזי רק משום הנופים עוצרי הנשימה באי, אלא מסיבה אחת בסיסית: לשלם כמה שפחות למס הכנסה הישראלי.
כמה פחות? מי יודע, הרי הכול סודי ונחתם בדלתיים סגורות בין רשות המסים לסוללת עורכי הדין ורואי החשבון שתפרו את אחד מתכנוני המס הענפים שהיו פה, עוד לפני שמישהו בכלל הרהר במקלטי מס, איי התעלה, ג'רזי, גרנזי ושמות אופנתיים אחרים. היו בטוחים: תכנוני המס הללו, הן התאגידיים והן הפרטיים, קיזזו מהכנסות המדינה מאות מיליוני שקלים לפחות לאורך השנים, אם לא הרבה יותר.
5.
אחרי כל המידע הזה, נדמה לנו שעל קבוצת אנשי העסקים להקים, לפחות במקביל, קבוצה אחרת, BTFP שמה (Better Place for pepole), או BTTW לפחות (Better Place to work), שבה ישטחו את משנתם לגבי מדינה טובה יותר לאזרחיה ולעובדיה, בלי קשר לשלום.
למשל, אנחנו מעוניינים לדעת מה הם חושבים על תספורת המס שחלקם מארגנים, באופן חוקי לחלוטין כמובן, ומה ההבדל בינה לבין התספורת באג"ח (אין ממש הבדל, שתיהן חוקיות; ההבדל היחיד הוא שתספורת מס נעשית מאחורי דלתות ותספורת אג"ח חשופה לעין כול בגלל השקיפות בבורסה).
אנחנו מכירים את האמירה שזו זכותם כל עוד הם נוהגים לפי החוק, אבל אנחנו מתעקשים להזכיר להם את דבריו של מיקי בודאי, ממייסדי חברת הסייבר טראסטיר שנמכרה ליבמ במאות מיליוני דולרים, בראיון ל"גלובס".
"תכנון מס הוא דבר לגיטימי", אמר, אבל באותה נשימה הוסיף שהוא לא עשה שום תכנון כזה. "בעיניי זה נראה לא הוגן. שיעור המס שאני צריך לשלם על מכירת המניות סביר, במיוחד יחסית למס על המשכורת שלי שעומד על 50%. היו שהציעו לי כל מיני דברים כדי לחסוך מס כמו חברות ארנק. סירבתי לכל ההצעות. הרי לכסף שאני ואתם משלמים כמס יש איזושהי מטרה, לא? צריך אותו לממן משהו, לממן את המדינה, אז למה להתחמק מתשלום?"
היינו רוצים לשמוע מהיזמים ומאנשי העסקים מה דעתם על השכר העלוב בישראל ומה חלקם בעליבותו. היינו רוצים לשמוע מה בדיוק הם רוצים מהמדינה, לא רק הטבות מס ותספורות, אלא דברים בסיסיים כמו השקעות-השקעות-השקעות - בתשתית, ביוב, מים, תקשורת, תחבורה, חינוך ועוד, כי זה מה שמניע כלכלה.
ובמיוחד לא היינו רוצים שאנשי עסקים ויזמים ירוצו לתקשורת וימכרו לנו שהם עוסקים עכשיו ב"פילנתרופיה", כי המעשה הפילנתרופי הכי טוב שהם יכולים לעשות זה לשלם מסים מלאים ולשלם כמה שיותר לעובדיהם.
ועדת בכר, דמי הניהול והצביעות הגדולה
סיכומי התשואות (היפות, יש לומר!) ב-2013 בחיסכון ארוך-הטווח שהוציא השבוע משרד האוצר החביאו דרמה אדירה שהתרחשה בתחום דמי הניהול, כפי שאפשר לראות בגרף המצורף.
כזכור, ההשלכות המעוותות של ועדת בכר הקפיצו את דמי הניהול בקופות הגמל מרמה של כ-0.6%-0.7% לרמה של כ-1% ב-2009 ומאז חלה ירידה עקבית במקביל לקמפיין האינטנסיבי של "גלובס", שהוביל לרפורמה של האוצר להגבלת תקרת דמי הניהול (מ-2% ל-1.05% בהדרגה), רפורמה שנכנסה לתוקפה בתחילת 2013.
ניתן לראות היטב את התוצאות: צניחה מרמת דמי ניהול של 0.86% ל-0.7% בלבד, ירידה של 19% בשנה אחת (זו דרמה של ממש!) וצניחה של כ-30% מהשיא ב-2009. לכל מי שהדברים נראים לו כמו שברי אחוזים לא משמעותיים מוזמן לחשב כמה הם 0.28% חיסכון בדמי ניהול שנתיים על 182 מיליארד שקל המנוהלים רק בקופות הגמל (בלי ביטוחי מנהלים, בלי קרנות השתלמות ובלי קרנות פנסיה) ולהבין כמה נחסך מהחוסכים העשוקים. נחסוך לכם את החישוב. התשובה היא כ-510 מיליון שקל בשנה.
זה הזמן להזכיר מי עמד בצד וגם מנגד כש"גלובס" יצא למלחמה חסרת פשרות בחברות הביטוח ובבתי ההשקעות ("הגופים המוסדיים") עתירי תקציבי הפרסום בעיתונים הכלכליים, והפעיל לחץ מסיבי על האוצר להוציא רפורמה שהוא ממש לא היה מעוניין בה.
זה הזמן להיזכר מי גמגם, מי המשיך ללטף את ההשלכות המעוותות של ועדת בכר, מי התייחס בספקנות ובביטול לרפורמה של האוצר, מי ניסה אפילו לחסלה, ומי התעטף בכללים של קדושים, של צדקנים והשחיר בצורה מכוערת ונבזית את כל מי שהעז להשמיע קול נגד ועדת בכר ונגד סיסמאות הריכוזיות וניפוחן. קוראים לזה ריכוזיות של צביעות והתחסדות.
