הנה חלף לו עוד כנס של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שווייץ. עבור מי שלא הוזמן לחגיגת האלפיון העליון בקור המקפיא של האלפים השווייצריים ובכל זאת מרגיש תחושת החמצה, הנה סיכום האירוע בכמה נקודות כדי שתרגישו שהייתם שם.
לעצב מחדש את העולם. זו הייתה כותרת הכנס. יומרני, בומבסטי, חלול. בשבוע החולף פורסמו בתקשורת הישראלית מספר מאמרי הטפה המביעים אכזבה מכך שעשירי תבל לא התכנסו בדאבוס כדי באמת לעצב מחדש את העולם ולפתור את בעיית האי-שוויון, אלא כדי לאכול ולשתות טוב ולעשות עסקים. אכזבה? איזו אכזבה? הרי לצפות ממשתתפי כנס דאבוס לחסל את האי-שוויון זה כמו לצפות מאייל גולן לחפש דייט במועדון בינגו.
נאום חסן רוחאני. צפוי, נדוש, תלוש מהמציאות - וזוכה לאהדה רבה בעולם. כל זר שדיברתם אתו לאחר נאום רוחאני ביום חמישי שעבר דיבר על "הרטוריקה החיובית" של נשיא איראן ועד כמה הוא שונה מקודמו.
נאום נתניהו. ע"ע נאום רוחאני, רק בלי הקטע של האהדה בעולם. היה מצחיק לשמוע את נתניהו חוזר ואומר שהעולם לא ממש קונה את המסרים הפייסניים של רוחאני, שעה שבלובי שבמרכז הקונגרסים (לב-ליבו של כנס דאבוס) חיזרו אנשי עסקים - בעיקר אירופים - אחר נציגי איראן הבודדים שהיו שם. נראה, שחברות זרות כבר עומדות בתור לעשות עסקים עם איראן.
שרה נתניהו. ראש ממשלת ישראל היה היחיד מהמנהיגים שנאמו, שטרח להודות (בקול רם מהרגיל) לרעייתו שכיבדה את הקהל בנוכחותה, בתחילת נאומו. היחיד. הוא עשה זאת גם בארוחת השבת שעליה נרחיב בהמשך. הו, האהבה.
BTI. ראשי-תיבות של Breaking the Impasse. קבוצת אנשי עסקים ישראלים (וכמה פלסטינים) שהגיעו לדאבוס כדי להדגיש את החשיבות בהשגת הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים מול איום חרם כלכלי עולמי שיחריב את המשק הישראלי. איך משיגים הסכם? אל תשאלו אותם, הם לא פה כדי לקחת צד פוליטי, אלא רק להצביע על הבעיה ולהדגיש שחייבים להשיג שלום. נו טוב. קל לדבר על שלום בלי צורך לרדת לפרטי-פרטים כיצד ייראה ההסכם ובלי להתגבר על המכשולים.
נוח לדבר על שלום כשכולם סביבך מחויכים, מעונבים ומנומסים ואין נציג אחד של חמאס בחדר. אבל זה הרשים את אנשי העסקים הזרים, והראה להם שיש ישראלים שמוכנים להילחם על השלום. ואולי זה גם יזכה אותם באיזו עסקה-שתיים. נאחל להם הצלחה, ועל הדרך נקרא לשים סוף להתחממות הגלובלית, למלחמה בסוריה, לעוני באפריקה ולאלה שעושים שימוש-יתר במילה *אחי*.
ארוחת הערב. בכל שנה, בערב שבת, מתכנסים משתתפי הכנס היהודים לארוחת שבת. המיקום: מלון סיהוף. מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה יהודים עשירים מרוכזים במקום אחד. אחת הנוכחות אמרה לי בהלצה שזה "כמו הפרוטוקולים של זקני ציון". אז מה היה שם? אוכל סביר (עניין של טעם), יין מעולה (לא עניין של טעם), יהודייה אמריקאית (מיוחסת) שרה "ירושלים של זהב" במבטא כבד והזמינה את הקהל להצטרף (המלצרים ניסו לא להתפקע מצחוק), יעקב פרנקל קידש, אנשים החליפו כרטיסי-ביקור (הלו, שבת).
מה עוד? שמעון פרס נאם, ביבי נתניהו הוזמן לנאום וסיפר על היהודי שנזרק לזירה עם אריה רעב בקולוסיאום לעיני הקיסר הרומי וקהל משולהב, אך לוחש דבר-מה באוזני האריה, וזה נסוג. הקיסר ההמום שואל את היהודי מה לחשת באוזני האריה, וזה ענה: "אמרתי לו שאתן נאום אחרי ארוחת הערב". ואז מגיע הפאנץ' של ביבי: "נו באמת, אני לא באמת מתכוון לנאום אחרי ארוחת הערב!".
יש אלוהים, אני אומר לעצמי, אבל לא לזמן רב, שכן נתניהו לא עמד בהבטחתו וכן נאם. ליתר דיוק - מיחזר נאום, שוב "צריך שלושה לטנגו" עם הפלסטינים, שוב איראן, שוב נשק גרעיני. אבינו שבשמיים, haven't the Jewish people suffered enough?
דברים שלא רואים משם. בדאבוס, כל הבעיות של המשק הישראלי רחוקות שנות אור משווייץ. פערים חברתיים, העוני הגדול במערב, שכר עלוב, מיליון עובדי קבלן, בועת נדל"ן, יוקר מחיה, תספורות, קרטלים, מונופולים, ביורוקרטיה, מסים גבוהים, הכול כל-כך רחוק.