הכלכלן פול קרוגמן, חתן פרס נובל, תוקף במילים קשות את השכבה הדקיקה של העשירים מאוד בארה"ב, אלה שנמנים עם המאיון העליון, שאותם ההוא מתאר כמנותקים מהמציאות במידה מעוררת דאגה, ובה בעת כבעלי עוצמה רבה.
בטורו ב"ניו-יורק טיימס", תחת הכותרת "פרנויה של פלוטוקרטים", מביא קרוגמן דוגמה לנתק בין אילי-ההון לבין המציאות: מכתבו של המשקיע המיליארדר טום פרקינס, שותף מייסד בקרן הון הסיכון קליינר, פרקינס, קופילד ובאיירס, למערכת "וול סטריט ג'ורנל". במכתבו קובל פרקינס על הביקורת הציבורית שמוטחת ב"מאיון העליון" ומשווה אותה להתקפות הנאצים על היהודים לפני ובמהלך מלחמת העולם השניה. הוא טוען, שארה"ב נמצאת עתה על הדרך שתוביל אותה לליל בדולח חדש.
לכאורה, היה אפשר לומר שמדובר באיזה משוגע, ולתמוה מדוע עורכי ה"ג'ורנל" מצאו לנכון לפרסם מכתב כזה, אומר קרוגמן. אבל פרקינס לא כל כך יוצא דופן ומרוחק מהזרם המרכזי של חוגו. הוא אף אינו המיליארדר הראשון שמשווה את אלה שתומכים בחקיקת מיסוי פרוגרסיבית לנאצים. קדם לו סטיבן שווארצמן, היו"ר והמנכ"ל של קבוצת בלקסטון, שב-2010 הכריז שההצעות לסגור פרצות בחוקי המס, פרצות שמטיבות עם מנהלי קרנות גידור או חברות פרייווט אקוויטי, יוצרות "מצב שדומה לזה ששרר לפני פלישת היטלר לפולין ב-1939".
וישנם פלוטוקרטים אחרים שמצליחים לא להזכיר את היטלר בטיעוניהם, אך עדיין דוגלים בהשקפות שמשלבות במידה שווה פרנויה ומגלומניה, אומר בעל הטור.
לאלה שסבורים שהתבטאויותיו בוטות מדי, מציע קרוגמן לבדוק את הנאומים ומאמרי הדעה של קברניטי וול סטריט שמאשימים את הנשיא אובמה ברדיפת עשירים ובהוקעתם. קרוגמן מציע לבדוק כמה ממבקרי אובמה מעלים גם את הטענה המגוחכת והאנוכית, שהפגיעה ברגשותיהם היא שמעכבת את ההבראה הכלכלית.
קרוגמן מדגיש, כי מצבם של העשירים מאוד, ובמיוחד אלה שעושים את הונם בוול סטריט, אכן גרוע תחת ממשל אובמה יותר מאשר מצבם ההיפותטי תחת ממשל של מיט רומני. לאחר הכל, אובמה פעל לביטול חלק מקיצוצי המס לעשירים שיזם בזמנו ג'ורג' בוש והעלה את שיעור המס שלהם, העלאה שממנת חלק מהרפורמות בשירותי הבריאות. ממשל אובמה אף נחל נצחונות בלתי צפויים אשתקד והצליח להנהיג כמה רפורמות פיננסיות למגינת ליבם של המאעכרים, שעושים כסף ע"י ניצול נקודות תורפה ברגולציות.
קרוגמן מודה, שאכן אפשר לומר שבני המאיון העליון ספגו כמה תבוסות משמעותיות במהלך כהונתו של אובמה. אבל, זה קורה לכל קבוצה באוכלוסיה שמוצאת עצמה לפעמים בצד המפסיד בקרבות על מדיניות כלכלית. זו דמוקרטיה, אומר בעל הטור. אנשים נורמליים זורמים עם זה, גם אם הם חשים מרירות וכעס. הם לא טוענים שרודפים אותם ולא משווים את מותחי הביקורת עליהם לנאצים. הם לא טוענים שהעולם חג סביב הרגשות הפגועים שלהם. אבל, מוסיף קרוגמן, "העשירים שונים ממך וממני".
בעל הטור טוען, שאחת הסיבות לכך היא העובדה שהעשירים מקיפים את עצמם באנשי חצר שאומרים לאדוניהם מה שהם רוצים לשמוע ולעולם לא אומרים להם שהם מטומטמים. והוא מוסיף: "אני חושד, שאדוני היקום הפיננסי סובלים מחוסר ביטחון עצמי לגבי אופי ההצלחה שלהם. אנו לא מדברים כאן על קברניטי תעשיה שמפיקים דברים ממשיים. אנו עוסקים במאעכרים שמזיזים כסף ומתעשרים מיכולתם לקרצף משהו מזרמי הכספים שעוברים לידם".
"הם יכולים לומר שהם יוצרים מקומות עבודה, שהם מניעים את גלגלי הכלכלה, אבל האם הם באמת מוסיפים ערך? רבים מאיתנו מטילים ספק בכך ואני חושד שגם כמה מהעשירים עצמם מטילים ספק בכך, והספקות העצמיים האלה גורמים לעשירים להשתלח בזעם רב עוד יותר על מבקריהם".
קרוגמן מציין, שכבר היינו בסיפור הזה. כאשר קוראים את כתבי הפלסתר של פרקינס ושווארצמן אי אפשר שלא להיזכר בנאומו המפורסם של הנשיא פרנקלין דילאנו רוזוולט ב-1936, שבו הוא דיבר על המשטמה כלפיו של מה שהוא כינה "הכסף המאורגן". רוזוולט הכריז בנאום: "אני מקדם בברכה את המשטמה שלהם".
"לרוע המזל, ההספק של אובמה לא היה גדול כהספקו של רוזוולט כדי לקנות את משטמת העשירים", אומר קרוגמן. "אבל הליברלים של ימינו לא נותנים לאובמה מספיק אשראי על מה שהוא כן עשה בתחום הפיננסי, ולכן הוא, והליברלים בכלל, צריכים לקבל בברכה את שנאת העשירים, מפני שהשנאה הזו היא סימן לכך שאובמה והליברלים עושים את הדברים הנכונים".