יום שני בבוקר, גני התערוכה בתל אביב. האירוע: סייבר-טק, כנס הסייבר הבינלאומי. לפני הכנס התפרסמו בעיתונים, בתזמון מופלא, המון כתבות על הסכנות המציפות את המרחב הדיגיטלי: "בכל שנייה 12 אנשים בעולם נפגעים מפשעי סייבר", "בכל דקה נדבקים 230 מחשבים בעולם בווירוס", "71% מהעסקים הקטנים והבינוניים אינם מתאוששים ממתקפות סייבר", האקרים איראניים ישתלטו על מערכת המים, האקרים סיניים ישתלטו על מחשבים בבתי החולים וילעיטו את כולנו בסמי הזיה. אני כותב על אינטרנט מ-1997 ותאמינו לי שבכל שנה זה אותו הדבר: הארמגדון הדיגיטלי תמיד מעבר לפינה. אבל בסדר, הפחד הוא אחלה מקדם מכירות ומי אני שאתקע מקלות בגלגלי תעשייה ישראלית מבטיחה.
סייבר-שמייבר, בסופו של דבר אנחנו חיים במציאות, ומה עושים במציאות? הולכים לכנסי סייבר ועומדים בתור. עוברים מתור לקבלת תג לכניסה לתור לקפה ומהתור לקפה לתור לבידוק הביטחוני, שהרי ראש הממשלה בעצמו - שסייבר, יש אומרים, הוא שמו האמצעי - עומד לנאום את נאום הפתיחה. התור הוא למעשה ארבעה תורות שונים: אחד לחשובים, אחד לחשובים מאוד, אחד לאלה שנדחפים הכי טוב ואחד לכל הפראיירים האחרים.
ד"ר אביתר מתניה, ראש מטה הסייבר הלאומי, הוא הנואם הראשון. דבריו ודאי דברי טעם, אבל קשה להתרכז: המסך מאחוריו עולה ויורד, מה שנותן תחושה שהנואם עומד על קצה של סירת דיג בים סוער. אחריו עולה סטיבן מילס, סגן נשיא ב-IBM. זה תמיד מרשים לראות את הפער בין דובר ישראלי ודובר אמריקאי. זה לא רק בגלל האנגלית שבפי הישראלי, שנשמעת כאילו הוא מנסה ללעוס חצץ לוהט. האמריקאי טבעי על הבמה, זז כמו ג'אגר, מחליף שקפים במצגת בקלות, כמו לנשום. הישראלי תמיד נראה כאילו היה מעדיף להיות בכל מקום אחר. מילס מתכונן לתת את השוס של הנאום שלו (הכרזה על הקמת מטה סייבר בבאר שבע), אבל בדיוק אז נכנס נתניהו והורס לו.
נתניהו - מפויס, שזוף, רגוע ובמצב רוח טוב - נותן נאום לא רע בכלל. הוא מונה חמש סיבות להתפוצצות הסייבר בישראל: הצבא, המוסדות להשכלה גבוהה, קוטנה של הארץ (שמביא לכך שכולם מכירים את כולם), התרבות היהודית (של מחקר ושל הטלת ספק), ומעל הכול - חוסר ברירה. נתניהו אומר שהוא מעדכן את חזון בן-גוריון להפרחת הנגב והופך אותו למרכז הסייבר העולמי. אני מסתכל על הזרים הרבים שנמצאים באולם ותוהה מה הם חושבים כשהוא מעלה על נס, כאילו מדובר בפלא עולם, את הרכבת המגיעה "היישר לאוניברסיטת באר שבע!". רכבת?! ואוו. תיכף תגיד שיש שם גם מיזוג אוויר.
אחרי הנאום אני פוגש את רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע. דנילוביץ' מאשר את הפרטים ומבטיח שעד 2020 יועסקו בבאר שבע למעלה מעשרת אלפים מהנדסות ומהנדסים. הוא גם אומר שלמד מהטעויות של קריית גת עם אינטל - מפעל אמנם קם ומעסיק רבים, אבל הרוב לא נשאר לגור בקריה ולהרים אותה. אנחנו נבנה להם שכונות, אומר דנילוביץ'. אנחנו נשקיע בחינוך ובתרבות, במעטפת כולה. הוא נלהב, דנילוביץ', וזה בהחלט מידבק.
אחר כך יש מפגש של נתניהו עם כ-60 סטארט-אפיסטים. אני נשאר בלי לדעת ששיא היום מגיע ממש עוד רגע: כשנתניהו יורד עם פמלייתו וחולף על פניי, עוצר אותו ראש הלשכה שלו גיל שפר ואומר לו: בוא תכיר את דרור פויר. נרגש, אני לוחץ את ידו של ראש הממשלה בפעם הראשונה. הוא אפילו שאל מה שלומי ואני אמרתי תודה. אחר כך מושיב אותי שפר בשורה הראשונה, ממש ליד נתניהו. לא מעט אנשים אמרו לי אחר כך שזה מפני שכתבתי כמה דברים טובים על ראש הממשלה לפני כמה חודשים. אבל האמת היא שזה בגלל שאבא שלי ואבא של שפר מתפללים באותו בית כנסת.
"אני רוצה לשמוע מכם", אומר נתניהו ליזמים. מתפתחת שיחה מעניינת. היזמים שואלים, מקשים ומציעים, נתניהו מקשיב ועונה ברצינות כשיוג'ין קנדל, הראל לוקר ואביתר מתניה מסייעים לו ומבטיחים לטפל בסוגיות שונות. נתניהו, שנהנה מכל רגע, מחליף פוזות: עמידה, עמידה עם רגל על הכיסא, ישיבה, ישיבה על כיסא הפוך כשהמשענת לפנים, ועוד. הוא נראה מאוכזב כשראש הלשכה אומר לו ש"חייבים לחזור למציאות". הכותרת שיצאה מהמפגש הזה, אגב, הייתה שהוא ממליץ לכולם לקנות דירה בבאר שבע. התאכזבתי קצת כשניסיתי לאסוף לכלוכים אחרי השיחה והתברר לי שרוב הסטארט-אפיסטים משבחים את מטה הסייבר, ואת הממשלה בכלל, על הזמינות ועל ההיענות.
יציר כפיו של השטן בעצמו
מכאן היום יכול רק להידרדר, וכך אכן קורה. לפחות יש ברז בירה בחינם ואחת עשרה וחצי זו בדיוק השעה להתחיל לשתות. אני עובר בין המציגים הרבים. כולם, כמובן, דואגים לצייר את העולם כמקום אפל, מסוכן וזדוני, שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד: לא על העובד שלך, לא על הבוס, לא על הילדים שלך ובטח לא על טוב לבם של זרים. כי אם למדתי דבר אחד מהיום הזה, הרי זה שכולם חורשי רעה, שאין פרטיות ושהמכשיר הקטן שיש לכל אחד מאיתנו בכיס הוא יציר כפיו של השטן בעצמו.
במקום יש גם כל מיני זרים עם מדים מהודרים ועטורי צל"שים, כל אחד נראה מינימום אדמירל. אני פוגש את הח"כים אראל מרגלית ומשה גפני. מרגלית, ראש השדולה להגנת סייבר אזרחית בכנסת (יש דבר כזה) וראש השדולה למען פיתוח כלכלי בגליל ובנגב, מספר גם הוא גדולות ונצורות על העתיד הקיברנטי של בירת הנגב.
היו גם מלא פאנלים, אבל רק מהכותרות שלהם אפשר היה להירדם. אז המשכתי להסתובב בתערוכה: עוד חברה, עוד פטנט, עוד בירה ועוד אחת. היום הולך ודוהה אל תוך עצמו: תערוכות מהסוג הזה יש להם מין נטייה לבלוע אותך אל תוכן. אחרי כמה זמן אתה לא יודע איזה יום היום ובאיזה חלל אתה, נדמה לך שכבר נצח אחד לפחות שאתה עובר על פני הדוכן של צ'קפוינט שוב ושוב, כסיזיפוס, ובכל פעם אתה לוקח עוד אחד מהעטים האלה שהם מחלקים במתנה, רק כדי להיות בטוח שאתה חי. עד שאתה גורר את עצמך בשיערות והולך משם, יוצא אל העולם המסוכן שבחוץ.
