כשאלי פפושדו (פפו), מהיזמים המקומיים הבולטים בפעילותם בחו"ל, שנותר כזה גם לאחר התרסקותה של שדרת הטייקונים המקומית, נשאל על האסטרטגיה המנחה אותו בעסקיו, הוא מגיב בתנועת זלזול: "תבין, יש חברות שלוקחות מומחים, או שהם בעצמם המומחים לנושא אסטרטגיה. אני תמיד הייתי קאובוי. איפה שראיתי פרה או סוס, הייתי זורק את הלאסו וככה תופס. אני 'דיבלופר' מהיום הראשון כי פשוט לא הייתה לי ברירה".
- תסביר בבקשה
"לא התחלתי עם הון או עם שותפים עשירים, שיכולתי לקנות בניין בדיזנגוף או בכיכר המדינה. השתחררתי משירות קבע בצה"ל וקניתי מועדון לילה מזורגג, שהיה בו מה שנקרא פולקלור ישראלי. אילת הייתה אז ג'יפה, עיר קשה וענייה. באו לשם תיירים שחיפשו בידור, והבידור ניתן להם במועדון הזה שנראה כמו מרתף השואה - הכול שחור, עם אקורדיוניסט וכמה זמרים שעשו להם הווי ישראלי.
"עכשיו, איפה ההזדמנות? מגיע אליי בחור שקוראים לו רפי נלסון, שאז היה מותג באילת, היפי כזה שידו בכול. ביום כיפור אחד אני יושב לידו, הייתי אז קצין בדרגת סרן, והוא אומר לי שהוא רוצה למכור את המועדון. כנראה ששתיתי כוסית גדולה מדי, אז אמרתי לו: אני קונה.
"ותראה איך החלטה הזויה יכולה לשנות לך את החיים. המועדון הזה היה במקום שכוח אל, אז החלטתי לבנות מועדון ומסעדה על שפת הים, חשבתי ששם יהיה העתיד של העיר. המועדון הלך נהדר, מי לא הופיע שם: יפה ירקוני, אריק לביא, הדודאים, יו ניים איט. אבל המסעדה הקדימה את זמנה בארבעים שנה עם שף שווייצרי ושולחנות מהגוני. אנשים פחדו להיכנס, כי כולם שם היו 'שלוחים'.
"הואיל והמסעדה לא עבדה, אמרתי 'יש לנו חדר אוכל משגע, עם מטבח מודרני, בואו נבנה חדרים ונעשה מזה מלון'. עשיתי תוכניות והדבקתי לזה לובי וחדרים, אגף אחד ואגף שני ושלישי, וכך התחיל הסיפור. אחר כך מלון סונסטה ואחר כך עוד מלון. הכול בא בהזדמנות, לקחנו וככה התפתחנו בכל מקום בעולם. זה לא שהייתה אסטרטגיה להגיע ללונדון".
לא רוצה נופשי ועדים
נובמבר 2013, לונדון. קר וגשום, אבל פפושדו, 76, מרגיש כמו דג במים. הוא אנרגטי, שמור היטב וניכר כי הוא שומר על אורח חיים בריא (בעבר כתב ספר ששמו "לעצור את הזמן", ובו שלל עצות לתזונה נכונה, פעילות אירובית ועוד). זה לא אומר שפפושדו מתנזר מהחיים הטובים, אבל את זה, כולל העיסוק התקשורתי בנשים הצעירות בחייו, נשאיר לפעם אחרת.
אנחנו נפגשים בבית המלון ווסטמיניסטר ברידג' שעל גדות נהר התמזה ("המלון של פפושדו" בפי התיירים הישראלים), שבו 1019 חדרים. מדובר בפרויקט הדגל של חברת פארק פלאזה - הנמצאת בשליטת קבוצת ים סוף, חברת ההחזקות של פפושדו. המלון - מבנה אובלי מרשים המחופה בזכוכית כהה - משקיף מדרום לתמזה על נוף יוצא דופן, שכולל אייקונים בריטים כמו בניין הפרלמנט הבריטי ושעון הביג בן.
בנייתו של המלון הושלמה ב-2010 בהשקעה של 300 מיליון פאונד (את המימון הבנקאי העמיד בנק הפועלים) ומאז התפוסה בו נעה סביב ה-90%. בחברה מוקירים תודה על התנהלות הבנק - שגם בתקופת המשבר של 2008, כאשר בנקים מקומיים בבריטניה עצרו מימון לפרויקטים של בנייה, נהג אחרת.
פפושדו: "אחד הדברים ששינו את החברה שלנו מקצה לקצה, היה התעוזה שלנו לבנות בלונדון מלון ענק שזה דבר מאוד-מאוד אגרסיבי, ובאזור שהיה נחשב לאחד הזנוחים בעיר. זה הפרויקט הגדול ביותר של החברה, שנתן לנו שם בינלאומי".
פארק פלאזה נסחרת מאז 2011 בבורסה הראשית בלונדון, עוסקת בהקמת מלונות, רכישתם ותפעולם וחולשת על כ-40 בתי מלון באנגליה, בהולנד, בגרמניה ובקרואטיה (סך הכול כ-8,300 חדרים). ההון העצמי של החברה בסוף יוני עמד על 271 מיליון פאונד - כפול מהשווי שבו היא נסחרת.
- למה לבנות דווקא באנגליה?
"עם השנים אתה מתחיל להבין איפה נמצאים התשואה והרווח שלך, שנובעים הן מהמקום והן מיכולתו של הארגון שלך. באילת, למשל, לא נבנה מלון כבר 15 או 20 שנה וזה כנראה לא בגלל שהעסקים שם טובים. אותו דבר בתל אביב, שבה מחיר הקרקע לא יכול לשאת מפעל תיירות.
"אצלנו התשואה הטובה ביותר היא בלונדון וגם הערך של המלונות עולה בלי שנעשה מאמץ. לכן, כמעט כל דולר פנוי בתחום המלונאות נשקיע כאן ובשלוש השנים הקרובות נוסיף עוד 1,300 חדרים בארבעה פרויקטים בלונדון בהשקעה של כ-250 מיליון פאונד.
"מבחינת הארגון, היתרון שלנו זה שאנחנו לא קבוצה שמנהלת בתי מלון עבור מישהו אחר, אלא קונה קרקע, מתכננת את המלון, בונה אותו ולאחר מכן מנהלת. בלי זה לא היינו מצליחים ואת זה אנחנו יודעים לעשות הכי טוב; זה הייחוד שלנו. אין הרבה חברות כאלה בעולם".
- איך בכלל הגעת להשקיע בחו"ל?
"אחרי שקיבלנו ב-89' את הפיצוי מהמצרים על מכירת מלון סונסטה בטאבה, מצאנו את עצמנו עם עשרות מיליוני דולרים בחו"ל (הבוררות על המלון נערכה מחוץ לישראל) בתקופה שבה היה פיקוח על המט"ח. ואז באה ההזדמנות - בן אדם שסיפר לי על מלון למכירה באיינדהובן. לא ידעתי איפה זה, לא ידעתי איפה זה הולנד, אבל היה לי כסף בחו"ל והיה פיקוח וכל בן אדם רוצה לברוח מפיקוח.
"נסעתי לאיינדהובן, וקנינו שם מלון שנקרא מנדרין. זאת לא הייתה עסקה הכי גדולה בעולם, אבל זה היה צעד ראשון להכיר את המנטליות, את החוק, וזו לא ארץ קלה, הולנד. כך היינו החברה הישראלית הראשונה שהשקיעה בחו"ל, ועד היום המלון הזה בבעלותנו. אחר כך המשכנו ורכשנו עוד מלון, באמסטרדם, ואת זה כבר עשינו עם מוטי זיסר".
- והיה ברור לך שזה הכיוון שלך?
"עד אז מה שידענו לעשות הכי טוב היו מלונות נופש, ריזורט. יצרנו את מה שנקרא נופש אמיתי באילת. כשהשקענו בחו"ל, החלטתי דבר אחד, אם תרצה - אסטרטגי; הואיל ועד אז עסקנו במלונות נופש, שבהם אתה תלוי במארגני טיולים, והם האנשים הכי רעים בעולם, שלא סופרים אותך, החלטנו שבחו"ל נבנה מלונות במרכזי הערים הגדולות, שם אנחנו לא תלויים באף אחד ויש לנו מגוון רחב של אנשי עסקים וקצת תיירות וקצת נופשים וקצת סופי שבוע ויש לנו שם גם הרבה מאוד אירועים".
- ומה עם להשקיע במלונות בישראל?
"אני בישראל לא הייתי נוגע כמעט בשום בית מלון שהוא לא 4 או 5 כוכבים, כי רוב מלונות הנופש עובדים עם ועדי עובדים וזה האנשים האחרונים שאני רוצה לעבוד איתם".
על שנאת עשירים: "אני חושב שהיא כבר מושרשת, ואתה חייב לסלוח לי, אבל העיתונות מלבה את היצרים. הציבור צריך לדעת שבלי יזמים שמסכנים את ההון שלהם, מעסיקים עובדים ומקימים מפעלים לא תהיה כלכלה. אסור לקחת דוגמה מכמה אנשי עסקים שסרחו ולהשליך את זה על כולם. יש כאן מספיק אנשי עסקים הגונים".
על הטייקונים: "לצערי הייתה תקופה שכולם כאן השתגעו, חשבו שהם יכבשו את העולם. אנשים התחילו לדבר במיליארדים במקום במיליונים; וגם התקשורת עזרה לטירוף הזה. הם האמינו בשטות הזאת של טייקון, הרי זה היה כתוב בעיתון".
על הגופים המוסדיים: "הם אשמים לא פחות בהסדרי החוב של הטייקונים. הם אלה שבקלות ראש נתנו סכומי עתק ליזמים ויצאו מהנפילות שלהם ללא נזק. כמו שאפשר לתבוע את המנהלים בחברות הציבוריות שלקחו את הכסף, כך צריך לתבוע את מנהלי הגופים המוסדיים שנהגו בחוסר אחריות כשנתנו אותו. יש שני אשמים בסיפור הזה".
על עסקים בישראל: "איך אתה רוצה שאנשים יפתחו עסקים כשכל השנה דופקים להם בראש 'איראן ואיראן'? אני לא מבין - דיון על תקיפה באיראן צריך להיות ציבורי? זה מפחיד אנשי עסקים, זה לא דבר שיכול לעבור להם מעל הראש. אני מאוד מודאג כי למעט הגז לא מוקמים מפעלים חדשים ורמת השכר של תושבי ישראל הולכת ויורדת".
על נוחי דנקנר: "הוא הביא את הנפילה על עצמו וחבל. עצוב שככה גומר יו"ר של קונצרן שמעסיק אלפי עובדים, לא טוב למשק ולא למשקיעים. אבל עזוב דנקנר, מה שאותי מעניין אלו חברי מועצת המנהלים שלו - איפה האחריות שלהם? הם אישרו השקעות של מיליארדים שירדו לטמיון ואני לא שומע שמישהו מהם נותן את הדין".
על שכר הבכירים בשוק ההון: "בחברות הגדולות יש השתוללות שכר שחבל על הזמן. זה דבר נוראי, אין כאלה מנהלים גאונים ששווים את כל הכסף הזה. אצלי יש מנהלים רציניים שעובדים במסירות מסביב לשעון ומביאים תוצאות ואף פעם לא הגענו לסכומים כאלה
על מחירי הדירות: "הפתרון הוא בידי הממשלה, שהיא בעלת הקרקעות הגדולה ביותר. אם היא תטפל בעלות הקרקע ובמסים והקבלנים מצדם יורידו קצת את הרווח, אפשר להוזיל מאוד את מחירי הדירות כאן. אבל כיום אין צינור במדינת ישראל שהוא לא סתום ואף אחד לא מקבל כאן החלטות".
מחירי השכירות: "בעלי הדירות כאן הם פושעים - משכירים את הדירה לשנה במחיר מופקע ובעוד שנה יקרקסו אותך שוב. אז אף שוכר לא רוצה להשקיע בדירה והכול נהיה ג'אנק. בגרמניה אפשר לשכור דירה טובה ב-300 אירו לחודש, והדייר יכול להישאר שם גם מאה שנה".
* הכותב היה אורח חברת פארק פלאזה
* הכתבה המלאה - במגזין G