לפני כחודשיים, נפתח בגליל אולם קונצרטים חדש, הממוקם בגן התעשייה בנצרת. האדם המרכזי מאחורי הקמת האולם החדש הוא התעשיין והיזם סטף ורטהיימר, שזכה בשנים האחרונות לכותרות ענק בזכות עסקת המיליארדים של מכירת "ישקר" לוורן באפט. ורטהיימר (87) פתח עד כה בארץ שישה גני תעשייה, ובכולם שילב פעילות תרבותית: גני פסלים, תערוכות, בית ספר לצילום ועוד. כעת מתווסף לכך גם אולם המופעים בנצרת, שנועד לשרת את תושבי נצרת והגליל כולו.
"חמישה מתוך גני התעשייה שהקמנו הם בגליל, אחד בנגב, ואחד בטורקיה", אומר ורטהיימר בראיון מיוחד ל"גלובס". "המטרה היא גם להביא לכך שהאזורים האלו יצליחו, וגם לשנות את הדימוי של המילה 'תעשייה'. בעם ישראל המילה 'תעשייה' נחשבת למשהו שאומרים עליו שהוא 'מעניין, אבל לא בשביל הבן שלי'. ואת זה חייבים לשנות.
"לכן, בין היתר, החלטתי לחבר את התעשייה עם התרבות. התחלתי עם זה כבר בגליל, בתפן, לפני 25 שנה. זה התחיל עם מוזיאונים, פסלים, וגם סדרת קונצרטים. אחר כך המשכנו עם זה בנגב, ביישוב עומר, ובהמשך בתל-חי.
"כיום יש לנו פעילות אמנותית ענפה בגני התעשייה בכל הארץ. בתל-חי, לדוגמה, יש מוזיאון צילום שמשמש גם כמרכז ללימודי צילום. זה עוזר לגליל להפוך למרכזי יותר, וחוסך לתושבי האזור את הצורך לנסוע עד תל-אביב. כשהתחלתי לבנות את הגן בנצרת, החלטנו לבנות בניין ייעודי גם למופעים".
"לא מתווכחים מי צודק"
את הרעיון לשלב בגן החדש פעילות מוזיקלית קיבל ורטהיימר לאחר שביקר בקונצרט בכנסייה בגוש חלב, שעליו ניצחה עדה פלג. "נהניתי מאוד מהקונצרט הזה, והחלטתי שברגע שהגן החדש יהיה מוכן אבקש ממנה לקיים בו תוכנית מוזיקלית. חצי מהאנשים בקונצרט היו ערבים מנצרת, חצי יהודים מהעמק, וכולם נהנו. היה נהדר לראות איך המוזיקה מחברת בין אנשים, בלי להתווכח מי צודק".
המנצחת עדה פלג, שהתמנתה למנהלת המוזיקלית של האולם, הביאה אליו בינתיים את תחרות החליל הבינלאומית, שבה השתתפו עשרות מתמודדים מרחבי העולם. לדברי ורטהיימר, בעתיד מתוכננת להתקיים באולם החדש פעילות מוזיקלית נוספת. "אני רוצה שהגליל יתחרה עם תל-אביב באמנות", הוא אומר. "מוזיקה היא רק דבר אחד. הערך העיקרי מבחינתי הוא לאפשר לאנשים צעירים להבין מה זו תעשייה, בין היתר, דרך הפעילות המקצועית-אמנותית. לדוגמה, הבאנו מצרפת מפעל שלם שמאפשר לאנשים לשבת ולראות איך מייצרים חלק מפלסטיק. זה לא משהו תיאורטי במוזיאון, אלא ממש עניין פרקטי. דוגמה נוספת היא ייצור של עוד שעשוי מפלסטיק במקום מעץ, וכך לא מתקלקל. כיום מנגן על העוד הזה מוזיקאי מתרשיחא".
- אתה לא חושב שהמדינה צריכה לקחת חלק בתמיכה בפעילות תרבותית, ולא להשאיר זאת ליזמים פרטיים?
"המדינה מאוד עסוקה עם ביטחון, ואני מבין זאת. אני, כיזם, מעוניין לחפש דברים חיוביים שמחברים אנשים ביחד. כשאין שוק גדול, קשה לעשות פעילויות, אז אני מסבסד את הפעילות התרבותית שמתרחשת כאן. אני חושב בעיקר במושגים של לעזור לגליל ולנגב, ולאחרונה רוצה לראות איך אפשר לעזור גם בטורקיה. אני רוצה להגיע ליום שבו האזור שלנו לא יתעסק עם היסטוריה, אלא עם עתיד.
"אין לי טענות לממשלה. יזמים צריכים לעזור לממשלה ליצור מקומות עבודה, כדי שצעירים לא יברחו מכאן. הבריחה הזו היא מה שיכול לקרות אם לא נפתח מדינה תרבותית עם תעשייה חזקה. חקלאות הייתה רעיון נהדר, אבל אין לנו מספיק שטח וגם לא מספיק מים. ולכן הפתרון טמון בחיזוק התעשייה ובחיזוק העשייה התרבותית".
- מה דעתך על אמנים ישראלים מוכשרים שעוזבים לחו"ל?
"אני מבין אותם. הם בחרו מקצוע שאין לו ביקוש פה, בדיוק כמו אלפי עורכי דין שמציפים את השוק ולא מוצאים עבודה. חבל לי רק על ההורים של אלו שעוזבים, שנשארים בארץ בלי הילדים שלהם".
- אז איזה מקצוע היית ממליץ לאדם צעיר כיום ללמוד?
"כל מקצוע שהוא אוהב ומאפשר לו להישאר בארץ. מה שאנחנו צריכים עכשיו זה פרופורציות נכונות של מקצועות שונים. פעם היינו עם של חכמים, עכשיו צריך חלוקת מקצועות כמו אצל שאר העמים. א.ד. גורדון אמר את זה כבר לפני מאה שנה".
נופים שבעמק
בחודש יוני 2013, השלים ורטהיימר את מכירת "ישקר" לוורן באפט, אך הוא עדיין מועסק בחברה ומגיע אליה פעמיים בשבוע. בתפקידו כיום הוא אחראי על החינוך המקצועי ועל גני התעשייה. "אני כבר לא מנהל, לכל היותר לא מפריע", הוא צוחק.
הוא מלא התלהבות מאולם המופעים החדש בנצרת, שהקים במסגרת גן התעשייה במקום. "זהו בניין מאוד יפה עם נוף מאוד יפה. גב הבמה שלו הוא קיר זכוכית, שמשקיף על הנוף של העמק. ממול רואים את הגבעה שממנה, לפי האמונה הנוצרית, קפץ ישו. יש בו גם מסעדה, והרבה יצירות אמנות".
- אפשר להגדיר את הפעילות התרבותית בתור ה"בייבי" החדש שלך אחרי מכירת ישקר?
"לא. אני עוסק בפעילות תרבותית כבר קרוב ל-30 שנה, אחרי שסיימתי את התקופה שבה כיהנתי בכנסת. מוזיקה אהבתי תמיד, וגם היום אני נהנה לבוא לקונצרטים ולראות שאנשים שונים נהנים ממשהו יחד".
ורטהיימר מציין בדאגה את הצורך לדאוג לאוכלוסיות השונות בארץ, ובמיוחד לערבים. "אי אפשר לחיות לאורך זמן בעולם שבו החלוקה לא מאוזנת. מי שטוב במשהו צריך להיות מסוגל לעסוק בו. הממשלה לא צריכה לדאוג לזה שיהיה ביקוש. את זה עושה השוק. הממשלה צריכה לדאוג רק לזה שיהיו לכולם אותן ההזדמנויות.
"צריך לעזור לזה שהנכדים שלנו יוכלו לחיות בשקט עם השכנים שלהם", הוא מוסיף. "היו לנו תקופות שונות בהיסטוריה שלנו. פעם התחושה המובילה הייתה של פחד אחד מהשני. עכשיו הגיעה העת לבנות את הארץ ביחד. את היתר כבר ניסינו".