אפשר למצוא סימבוליות בכך שאת ההשראה ל"מירל'ה אפרת" שאב יעקב גורדין דווקא מ"המלך ליר" של ויליאם שייקספיר. אני לא מכוון אל המחזה לגופו כמו שאל ההקשר הרחב יותר, "השייקספירי". ממש כפי שלא ניתן לדמיין, ודאי שלהבין, את התרבות האנגלו-סקסית ללא המחזות האלמותיים של שייקספיר, כך גם את התרבות היהודית, זו היידית ששרדה 2000 שנות גלות ושואה, אי אפשר לתאר ללא מירל'ה אפרת של גורדין, ללא טוביה החולב של שלום עליכם, וכמובן שגם ללא עגנון שבא אחריהם וסידר ליידישקייט סל קליטה מפואר בשפה העברית. כולם ביחד, וכל אחד לחוד, הם במידה רבה השייקספיר שלנו. מפצחי הגנום היהודי.
מכאן שזה רק נכון וראוי מצד התיאטרון הלאומי למצוא לקלאסיקה הזאת מקום של כבוד מעת לעת ברפרטואר שלו. ב-1939 הייתה זו חנה רובינא שגילמה את מירל'ה, וכך גם בחידוש ב-1957 תחת אותו הבמאי (צבי פרידלנד). ב-1986 חלקו ליא קניג ומרים את דמותה, וכעת הגיע תורה של גילה אלמגור.
זה רק מתבקש כי אין חיבור טבעי מאלמגור לתפקיד. עד כדאי כך טבעי שלו הייתה מסיימת קריירה בימתית ללא שהייתה מגלמת את מירל'ה אפרת, אני משוכנע שהיה לפחות אחד (הח"מ למשל) שהיה מתבלבל להאמין שהיא כבר עשתה את התפקיד בעברה. אלמגור מצדה לא מאכזבת ואכן מספקת תפקיד לפנתאון. היא מגישה מירל'ה שעוצמתה באיפוקה. היא עושה זאת תוך תצוגת משחק מדויקת ומלאת ניואנסים. כל נשימה, כל מבט, כל שריר שזז - מתוזמנים להפליא. את כל הכריזמה (ויש בשפע), שצברה אלמגור היא מביאה אל הבמה והתוצאה - מרשימה ואצילית. כשמירל'ה מדברת, הזמן כמו קופא מלכת. כולם מקשיבים.
קתרזיס יהודי חם
המחזה מביא את סיפורה של יהודייה בורגנית ועשירה מהעיר גרודנו, סוחרת ממולחת שהיום לבטח הייתה מכונה טייקונית ומוקצית מחמת המיאוס. ועדיין, שלא כמו חלק מהטייקונים שלנו, מילה של מירל'ה היא מילה, ויש לה גם לב רחב. עד כדי כך רחב שכאשר שני בניה יוסל'ה (יואב דונט) ודוניה (ניר זליחובסקי), בעידודה של הכלה מהגיהנום שיינדלה (הילה פלדמן), תובעים לרשת את האם בעודה בחיים, מירל'ה נעתרת, מוותרת אף על ביתה, והופכת באחת לנתונה לחסדי הדור הצעיר.
קלישאת עסקים גורסת שהדור הראשון בונה, השני שומר והשלישי הורס. ובכן, יוסל'ה, דוניה ושיינדלה לא מחכים לדור השלישי ומתחילים במלאכת ההרס בכוחות עצמם. ביחד עם אבי הכלה נחומצ'ה (מיכאל כורש) הם עושים את כל הטעויות האפשריות, כשהמרכזית שבהן היא סילוק מנהל העסקים הוותיק שלמון (שמיל בן ארי בתפקיד קטן אבל מלא נוכחות). מירל'ה המושפלת עוזבת את ביתה שלה, נשבעת שכף רגלה לא תדרוך בו שוב, ועמה גם המשרתת שלה מחלה (סנדרה שדה - לבטח מועמדת מובילה לתפקיד מירל'ה בסיבוב הבא). כעבור עשר שנים הנכד שלמל'ה (אילי אלדר הצעיר, שגם גונב את ההצגה ברוב חן), חוגג בר מצווה ונחוש לשכנע את הסבתא למחול להוריו.
חנן שניר, שעיבד וביים, מגיש את הקונפליקט הדורי ברגישות רבה, ומצליח לסחוט רגש גם מהצינית שבנפשות - קתרזיס יהודי חם בחסות דרשת בר המצווה. לחובתו של שניר ייאמר שהוא לא עושה שום ניסיון להפתיע. הכול מאוד שמרני וצפוי - ודאי שמבחינת התפיסה האסתטית של ההצגה - וגם את זה צריך להביא בחשבון.
ועדיין, זהו ביצוע רגיש ואפקטיבי לקלאסיקה יהודית, והזדמנות לקבל את אלמגור במיטבה.
"מירל'ה אפרת" מאת יעקב גורדין, עיבוד ובימוי: חנן שניר, הבימה