הוויתור על המאבק נגד הפרטת בזן יעלה לעובדים ביוקר: בית המשפט העליון קבע הבוקר (א'), כי מענקי "פיצול" ו"הפרטה" שקיבלו עובדי החברה הממשלתית בתי הזיקוק לנפט עם הפרטת החברה, בתמורה לוויתור על זכותם להתנגד להפרטה, יסווג וימוסו כהכנסת פירותית, הכנסה מעבודה, ולא כתקבול הוני, שחבות המס בגינו נמוכה יותר.
בכך הפכו שופטי בית המשפט העליון, המשנה לנשיא, מרים נאור, אסתר חיות ועוזי פוגלמן, את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי לעובדי החברה הייתה זכות להתנגד לשינויים ארגוניים אלה, וכי המענקים האמורים הם תמורה עבור הוויתור על זכות זו, וכי יש לסווג את המענקים הללו כתקבול הוני של העובדים, וככאלה החייבים במס רווח הון החל מיום ההחלטה על הפרטת החברה.
בפסק הדין מכריע את חבות המס של למעלה מאלף עובדי בזן שקיבלו מענקים בהיקף כולל של כ-106 מיליון שקל, מהם תגזור המדינה נתח שמן - כמעט 50% מס מכל עובד. ואולם, היות ובין שופטי ביהמ"ש העליון נתגלעה מחלוקת באשר לקביעה המהותית בנוגע למענקים - האם בכל מקרה הם יחשבו כהכנסה מעבודה או רק במקרה הספציפי, ייתכן שיתבקש הליך של דיון נוסף בבית המשפט העליון להכרעה בשאלה זו.
עוה"ד ירון מהולל ונועה לב גולדשטיין ממשרד איתן מהולל שדות, שייצגו את חיים ניסים, הנישום שעניינו נדון בתיק מסרו: "אנחנו לומדים את פסק הדין ושוקלים את צעדנו".
ככלל, תשלומי מעביד לעובדו מהווים הכנסת עבודה החייבת במס לפי שיעור המס השולי הרלבנטי לעובד. אולם במקרים בהם קיבל העובד מענק במסגרת שינוי ארגוני, התעוררה השאלה האם תשלום זה ודומיו יכולים להיחשב להכנסה הונית ולצמצם את חבותו במס, לאור הפער שנוצר מתחילת 2003 בין שיעורי המס ההוניים לבין שיעורי המס הפירותיים. ההשלכות של סיווג הכנסתו של העובד כהכנסה הונית, ולא כהכנסה פירותית שוטפת, יכולות להיות רחבות היקף ולהשפיע על סקטורים שונים במשק.
חברת בזן הייתה חברה ממשלתית שהתאגדה בשנת 1959, אשר ניהלה והפעילה את בתי הזיקוק בחיפה ובאשדוד. ב-2004 החליטה ועדת השרים לענייני הפרטה על הפרטת החברה, ובהתאם בוצעה ההפרטה בשני שלבים: תחילה, הוקמה חברת בת בשם חברת בתי זיקוק לנפט - אשדוד בע"מ (בז"א), והועברה אליה פעילות בתי הזיקוק באשדוד; ולאחר מכן, נמכרה ההחזקה בחברת בז"א ובחברת בזן לידיים פרטיות. חברת בז"א נמכרה בהתאם להחלטת ועדת השרים כמקשה אחת, והקונה שנבחרה לבסוף לחברה היא פז חברה לנפט בע"מ. חברת בז"ן הונפקה לציבור בבורסה לניירות ערך.
במסגרת ההפרטה שולמו לעובדי החברה מענקי פיצול והפרטה. לגישת עובד בזן, חיים ניסים, המענקים היוו הכנסה הונית החייבת במס לפי שיעור מקסימלי של 20%, ואולם לגישת פקיד השומה חיפה, המענקים היו חייבים בשיעור המס השולי (הפירותי) הרלבנטי. על שומה זו שהוציא לו פקיד השומה ערער ניסים לבית המשפט המחוזי.
השופט רון סוקול מבית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את ערעורו של ניסים, וקבע כי המענקים ששולמו לעובדים הם פיצוי על ויתורם של העובדים על זכותם לעבוד אצל מעסיקם הקודם, ועל כן, לשיטתו, לא יהיה זה נכון לסווג פיצוי זה כהכנסת עבודה. עוד קבע בית המשפט, כי לעובדים הייתה זכות להתנגד לשינוי המבני בחברה, וכי תשלום המענקים נועד להשיג את הסכמתם של העובדים למהלך, תוך ויתור על זכות זו.
עוד ציין סוקול, כי בהסכמים עצמם נקבע שהמענקים אינם בגדר שכר. על כן קבע, מענק הפיצול ומענק ההפרטה הם תקבולים הוניים בגין ויתור על זכויות העובדים, ועל כן יחול עליהם הדין החל על רווחי הון. בית המשפט המחוזי דן גם בשאלת המועד הקובע לרכישת הזכות עליה ויתרו העובדים - למועד חשיבות לעניין המיסוי היות ובהתאם לסעיף 94 לפקודה, אם הזכות נרכשה לפני 1.1.2003, יחולו עליה שיעורי מס גבוהים יותר (שיעור המס השולי ולא מס רווח הון בשיעור המופחת הקבוע בפקודה).
גם בעניין זה קיבל בית המשפט המחוזי את עמדתו של העובד לפיה מועד רכישת הזכות הוא בעת ההחלטה על השינוי הארגוני בבז"ן, ודחה את עמדת המערער לפי מועד רכישת הזכות היה בעת תחילת העסקת העובדים בחברה. בסופו של דבר, נקבע כי המענקים ימוסו כרווח הון החל מיום ההחלטה על ההפרטה, דצמבר 2004. ואולם החגיגות של עובדי בז"ן (ועובדים רבים אחרים במשק שעברו הליכי הפרטה דומים) צוננו במהרה כאשר פקיד השומה ערער לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ורו"ח אהרון אליהו, סמנכ"ל בכיר לעניינים מקצועיים ברשות המסים, הודיע, כי גישת רשות המסים נותרה בעינה - לפיה מדובר במענקים החייבים במס כהכנסת עבודה.
כעת בית המשפט העליון חותם את הגולל על טענות העובדים ומקבל את עמדת רשות המסים, המובילה להטלת המס הגבוה יותר על המענקים שקיבלו.
מחלוקת בין השופטים
בעקבות פסק הדין, ישלם העובד חיים ניסים שעניינו נדון בתיק זה, מס שולי בהיקף 49% בשנה (נכון לשנת 2006) בתוספת תשלום לביטוח לאומי, על מענק בהיקף של 160 אלף שקל. זאת, במקום מס רווח הון בשיעור 20%, כפי שטען. ואולם, הגם ששופטי ההרכב הגיעו לאותה מסקנה - לפיה יש למסות את המענקים כהכנסה מעבודה - נתגלעה ביניהם מחלוקת באשר לדרך אליה הגיעו למסקנה, אשר ייתכן שתוביל להתדיינויות נוספות בתיק זה או בתיקים דומים, כיוון שלא ניתנה הלכה סופית מחייבת באשר לשאלה המהותית איך למסות בכל מקרה את המענקים שניתנים בעת הפרטה. בעוד השופטת נאור הגיעה למסקנה נוקשה לפיה אין לחרוג מהכלל שסכומי כסף שמשלם מעסיק לעובדו מהווים הכנסה מעבודה, למעט במקרים חריגים ומיוחדים, שהפרטה אינה נמנית עמם, החליטו השופטים האחרים כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולא לקבוע מסמרות בעניין.
השופטת נאור, ציינה כי "לעובדים זכויות רבות וחשובות הכלולות במשפט העבודה. כזו גם זכותם להתנגד לשינוי מבני במקום עבודתם אשר הוכרה בפסיקה. יש להגן על זכויות העובדים לפי משפט העבודה ככל משפטו וחוקתו, לרבות באמצעות פיצוי לעובדים במקרים המתאימים. המדינה חייבת בכיבוד זכויות העבודה של העובדים, בפרט כאשר נוקטת היא בצעדים רבי-משמעות של הפרטה. ואולם, קיומה של זכות והכרה בה במסגרת דיני העבודה אין פירושה שפיצוי לעובד בגין ויתור עליה או השעייתה יהווה "מכירה" של "נכס" בדיני המס".
עוד כתבה, כי "מן הראוי כי תשלומים שונים שמעביר המעביד לעובדו, לרבות תשלומים חד-פעמיים שנועדו לפצותו על שינויים כאלה ואחרים בתנאי עבודתו, למתן את התנגדותו לשינוי או להפיס את רוחו - יהוו חלק מהכנסת העבודה של העובד. לעניין זה לדעתי אין חשיבות אם מדובר בתשלום חד-פעמי או במספר תשלומים; באירוע דרמטי בחיי מקום העבודה או באירוע שגרתי; במקרה בו התנגדות העובדים לשינוי הייתה עזה או מתונה. החשוב הוא כי התשלום לעובד נעשה בלב ליבם של יחסי העבודה".
לגישת נאור, נקודת המוצא לבחינת השאלה אם ניתן לראות במענקים שקיבלו העובדים רווח הון היא כי המענקים דנן ניתנו במסגרת יחסי העבודה בין העובדים לבזן, וקבעה כי "אין חולק בענייננו כי ניסים (והעובדים האחרים הכלולים בהסכם המעבר) היו עובדי בזן כאשר התקבל ההסכם, וכי התקיימו בינם לבין בזן יחסי עובד-מעביד", ולכן "יש לדחות את עמדת ניסים שהמענקים ניתנו לו "ללא קשר לעבודתו (בעבר או בעתיד) בבזן", שהרי - אם לא משום היותו עובד בז"ן ניתנו לו המענקים, משום מה ניתנו?".
השופטת אף דחתה את טענת העובדים כי המענקים שולמו מ"המדינה" ולא ממעסיקתם, החברה הממשלתית בזן, "שכן כבר בהחלטת השרים לענייני הפרטה שהובאה לעיל נקבע כי בזן היא שתשלם את מענקי ההפרטה".
עוד במסגרת פסק הדין בחנה נאור את השאלה האם קיים טעם מיוחד המצדיק סטייה מן הכלל הרגיל - לפיו כשמשלם מעביד לעובדו סכום כסף במסגרת יחסי העבודה, וכאשר השניים פועלים בהקשר זה בכובעם כמעביד וכעובד, חזקה כי מבחינת העובד התשלום הוא הכנסת עבודה - אך בניגוד לביהמ"ש המחוזי השיבה לשאלה זו בשלילה.
"קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לעובדים יש זכות להתנגד לשינוי המבני במקום עבודתם מקובלת עליי", כתבה השופטת נאור בפסה"ד, אך הוסיפה, כי "מימוש זכויות המוקנות לעובדים כחלק ממשפט העבודה אינו צריך להסיט הכנסה שהגיעה אליהם ממעבידם אל מחוץ למשטר המס הפירותי".
השופטת אף העלתה את התהייה "האם בכל המקרים בהם הוסכם, לבסוף, בין העובד והמעביד, כי יחסי העבודה יתמשכו בכל זאת כסדרם, נאמר כי העובד "מכר" את זכותו ומשכך יש להעביר תשלום חד-פעמי שקיבל (או טובת הנאה אחרת) למשטר מיסוי ההכנסה ההוני?", וקבעה: "אני סבורה כי התשובה לכך היא בשלילה".
ואולם, על דברים אלה של חברתה כתבה השופטת חיות, כי הגם שהיא מסכימה עם מסקנתה של נאור, היא אינה מסכימה עם הקביעה הנחרצת בנוגע למהות המחלוקת בין רשות המסים לעובדים. "לשיטתי אין מקום לקבוע כלל המסווג כל תקבול המועבר לעובד ממעבידו כהכנסת עבודה אלא אם נקבע אחרת בחוק, ויש לבחון כל תקבול ותקבול על-פי מהותו על מנת לקבוע האם מדובר ברווח הון או בהכנסה פירותית. עם זאת, בחינת אופי המענקים ששולמו למשיב במקרה דנן מובילים לגישתי אל המסקנה כי אכן יש לסווגם כהכנסה פירותית", כתבה.
גם השופט פוגלמן לא שותף לעמדתה הנחרצת של נאור, וציין: "דרך הילוכה של חברתי המשנָה לנשיא משמעותה למעשה ויתור על בחינת סיווגו של התקבול כפירותי או הוני, מקום שהוא ניתן ממעביד לעובד במסגרת יחסי העבודה. הכלל שמציעה חברתי המשנָה לנשיא הוא פשוט, בהיר וקל ליישום. זאת ועוד, אני אף מוכן להניח כי הרוב המכריע של התקבולים המשתלמים לעובד ממעבידו נכנס בגדרי סעיף 2(2) לפקודה. לכן, קביעת כלל מעין זה תסייע להתמודד עם טענות שכל תכליתן היא התחמקות מתשלום מס הכנסה על דרך סיווג התקבול כרווח הון, ואף תפחית את מספר ההתדיינויות בנושא זה. עם זאת, אינני סבור כי תכליות אלה מצדיקות קביעת חזקה חלוטה שלא ניתן יהיה לסתרה.
"סבורני", הוסיף פוגלמן, "כי הדין כפי שפורש עד כה אינו שולל לחלוטין אפשרות שתקבול שניתן לעובד ממעבידו יוחרג מגדרי סעיף 2(2) לפקודה".
את רשות המסים ייצגו מנהלת המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה, עו"ד יעל ורבה-זלינגר ויורם הירשברג.