טור זה הוא הטור הפותח בגיליון "אתה זה הכימיה של המוח שלך" במגזין "ליידי גלובס"
1.
הוא הפתיע אותי, כי הוא לא הטיפוס שילך לפסיכולוג. אבל אשתו לחצה. נמאס לה מההתנהלות הרגשית שלו. הוא איש עסקים מבריק, חד, מתוחכם במיוחד, שפוי להחריד. אבל כשהוא בא הביתה, הוא כנראה הרבה פחות ידידותי למשתמש.
הקריירה התובענית שלו לא רק גרמה ללחצים משפחתיים, היא גם הייתה המפלט שלו מהם. הרגשיות הפגומה הייתה הציר הרופף של חייו. הפסיכולוג לא בזבז לו את הזמן. אחרי כמה פגישות הפסיק לחפור, והמליץ לו לקחת מרשם לציפרלקס. זה אמור היה להפוך אותו יותר נחמד.
הייתי המומה כשסיפר לי שהתרצה, ולקח. ועוד יותר המומה, כשאמר שזה באמת הפך אותו יותר נחמד לאישה, לילדים, לעצמו. היה לו נעים ורך, הוא הרגיש סוג של צמר גפן במוח. זה די מצא חן בעיניו, השקט הזה שהוא נקלע אליו בחסות הכדור הפלאי. אבל משהו קרה בישיבות: הוא לא הצליח להביא את השפיץ. וזה הרג אותו. אשתו לא סלחה לו כשהחליט לוותר על הסידור הכימי, אבל הוא העדיף את הפנצ'ר הרגשי על פני החיווט מחדש של המוח. הוא חזר להיות מוכר לעצמו, הוא שב למציאות לא מתווכת.
2.
אם לשפוט לפי כמות המרשמים שרצים סביבנו, החרדתיות הפכה למיינסטרים. עם השנים הופתעתי לגלות כמה רבים הם המנהלים שצורכים. היא, למשל, הצליחה להיפטר משנים של חרדה איומה ותחושת אפסות שלא מותירה תקווה, רק בהתערבות כימית. זה היה המוצא האחרון שלה. בענף מכירים אותה כאחת המנכ"ליות היותר נוצצות, אבל בתוך מוחה נעץ הדיכאון את שיניו החדות.
הייתה לזה סיבה כימית: חוסר בסרוטונין במוח. כך, לפחות, קבעה האבחנה על סמך התסמינים. היא קיבלה את הסרוטונין מבחוץ, מתמסרת לפרוזאק ונגזרותיו. הסימפטומים של החרדה ירדו תוך זמן קצר, והאופוריה תפסה מקום. היא השתחררה ממועקה שהתנחלה לה שנים בחזה ובגרון. כעת האורות דלקו, אבל לא היה אף אחד בבית. היא לא באמת הייתה שם. היא הצליחה לתפקד פנטסטי, אבל הרגישה כמו רובוט, מתנהלת - אבל רובוט. זה עשה אותה שוות נפש, הקהה את הרגשות, עטף אותה תחושת ריחוק. וזה דיכא אותה יותר מאשר להיות מדוכאת.
3.
אתם מכירים גם אותו. בשנה שעברה גרפה החברה שבראשה הוא עומד פרסי הצטיינות. נראה היה שהוא הצליח לנצח את הכימיה במוח. לכאורה. כשהוא לקח את הכדור שהעלה אצלו את רמות הדופמין, הוא התמלא אומניפוטנטיות, תחושת אלוהות, כל יכולות. הוא לא הסתפק רק בכדור, גם הקוקאין הפך נשק יעיל במלחמה על הביצועים. נוצר אצלו צימאון שלא ניתן היה להרוותו.
יום אחד הוא נשאר בלי הכדורים. מצאו אותו גמור, מפורק, מנוטרל, צל של עצמו. למרות שלא קרה שום אירוע חיצוני, בלוטת העצב שלו הפכה דלוקה ומוגדלת. זו לא פריבילגיה שהוא יכול להרשות לעצמו, לא לפני המכרז.
אז הוא מריץ כמה שורות בשירותים לפני הפרזנטציה החשובה, והופך ליצור הכי כריזמטי בסביבה, פשוט לוקח את החדר. הוא תמצית סיפור חייו של דור שחי על חרדותיו ועל הזדקקות הולכת וגוברת להתערבות כימית. הדור שגדל בתמיסה של דופמין.
4.
המחשבה הפסיכולוגית פלשה בעשורים האחרונים לכל תחום. אבל לשחרר את נפש האדם? לפעמים זו רק הכימיה. המוח הוא הגנרטור של התודעה. כל מה שאנחנו - הדרך שבה אנחנו מעבדים ומפרשים את ההתנסויות שלנו, המחשבות, הרגשות, המאוויים, חתום בביוכימיה שבמוח שלנו. כל חומר שמשתחרר במוח משפיע על הנפש. ולהפך: מחשבות שאנחנו מייצרים באופן מודע, גורמות להפרשת חומר כימי במוח, שמשפיע על הרגש.
אי אפשר שלא להתקנא באנשים שמצוידים טבעית במוליכים עצביים שמבטיחים את המזג החיובי, השמח והאופטימי שלהם. אחרים - מצוידים פחות - נאלצים להסתפק בדיכאון. מערכת ההפעלה המוחית שלהם מראה פרופיל אלקטרו-כימי שונה.
למה כל כך הרבה אנשים מתמכרים לריצה? כי זו אחת הדרכים היותר יעילות לפגוש את האנדורפינים. דופמין משתחרר, האופוריה מתפשטת. איך אומר לי איש עסקים שרץ כל בוקר בים מעל 10 קילומטר ומקנח בשחייה גם בחורפים הכי סוערים: 'אחרי זה אני מרגיש כל כך טוב בעבודה, שאף אחד לא יכול עליי'. מזכיר את ה'היי' של ההוא מהקוקאין, אבל קצת יותר מרזה, ומחזיק יותר מחצי שעה.
5.
בהתחשב בכספים העצומים שמזרימים עתה למחקר מואץ של המוח, אין ספק שהעשור הקרוב צפוי להיות המהפכני בתולדותינו. עוד יבואו ימים שבהם לא נבין איך חיינו לפני שידענו להנדס לעצמנו את המוח המיוחל.
מדכא לקחת מהנפש את הנשגבות הרוחנית ואת הסיפור הפסיכולוגי המורכב ולצמצם את המהות לכימיה. זה מעצים את המקריות, הסתמיות והמכאניות של הממד האנושי. אבל מה לעשות שלפעמים כל הרצון הטוב לא יכול לכימיה שמשתחררת לנו במוח. האמצעים הפסיכולוגיים הקיימים כיום לא נותנים מספיק תשובות.
ברגע שנוכל להסביר את עצמנו במונחים ביוכימיים, נוכל לשנות חלקים שמפריעים לנו בצורה יותר אפקטיבית. לא רק על ידי שינוי התנהגות, אלא על ידי שינוי הגורם להתנהגות: המוח. מי שמקבל היום תרופות אנטי דיכאוניות וחרדתיות עושה את זה מבלי שהמוח שלו ייבדק. זה האיבר היחיד בגוף שנותנים לו תרופות בלי לבדוק אותו. זה לא יישאר כך.
כמו שזה נראה כרגע, אנחנו מתקרבים למצב שבו נוכל להתחקות אחר פעילות המוח בזמן אמת באמצעות חיישנים. כל אחד לעצמו. תחשבו על זה: נוכל לעשות שינוי של רשתות עצביות במוח באופן לא פולשני. מתרגלי מדיטציה ותיקים יודעים לעשות את זה גם בלי הטכנולוגיות החדשות. סריקות מוח כבר הוכיחו שזה גורם להם לשינוי מוחי משמעותי. אנחנו בדרך לשם, להיות יותר בקשר עם המוח שלנו, להרגיש את עצמנו באמת. עם כל הרומנטיקה שבדבר, רגשות הרי לא באמת מתקיימים בלב.
vered-r@globes.co.il