דצמבר 2007. הכתבת המדינית של ערוץ 1, אילה חסון, מפרסמת ידיעה בלעדית: טארק ויאסר עבאס, בניו של ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), מעורבים בחברה סלולרית חדשה, אל-וואטניה שמה, שהממשלה, אז בראשות אהוד אולמרט, פועלת להקצות לה תדרים סלולריים. 3 חודשים חולפים, ושני הבנים מגישים תביעת לשון הרע בגובה 2.6 מיליון שקל בטענה כי הפרסום אינו נכון וגרם להם נזק רב. במקביל תבעו השניים כלי תקשורת בחו"ל שציטטו את הידיעה.
הצדדים נפגשים אצל שופט בית המשפט המחוזי (וכיום בעליון), נעם סולברג. "השופט סולברג ניסה לפשר בין הצדדים בכל דרך אפשרית", משחזרת עו"ד אוריין אשכולי, שייצגה את רשות השידור ואת חסון, יחד עם עו"ד יורם מושקט (השניים מייצגים גם את "גלובס", ה' מ'). "בסוף אמרתי ליורם: שמע, הייתי בגישור אצל עמוס גבריאלי. בוא ננסה".
סולברג מסכים להצעה ומעביר את התיק למגשר עו"ד עמוס גבריאלי, והצדדים נפגשים במשרדו של נהאד ארשיד, עורך דינם של הבנים, במזרח ירושלים - טריטוריה הרבה יותר נגישה עבורם בהשוואה למשרדו של גבריאלי בכפר-סבא.
"זה היה גישור בין שני צדדים מאוד מקוטבים אידיאולוגית", נזכר ארשיד. "התחלנו בשעה 10 בבוקר, בזה שהצדדים אמרו שלום ולא מעבר לכך. זה הסתיים בערב בלחיצות יד ובהזמנה לארוחה משותפת. זו הייתה האווירה".
גבריאלי, שלמד משפטים בקיימברידג', ניהל את הגישור באנגלית, מה שהוסיף, אומרים המעורבים, קורטוב של קוסמופוליטיות להליך ותרם להצלחתו. "עמוס", משחזר ארשיד, "הבין את הכאב של הבנים. הם חשו שמישהו מאשים את אבו-מאזן בהקרבת המהפכה הפלסטינית לטובת אינטרס כלכלי. לאנשים שמבחינתם המאבק לעצמאות הוא גולת הכותרת, זה כואב. הדבר העקרוני מבחינתם, היה שחסון תחזור בה מהדברים. עכשיו לך תשכנע אותה להופיע ב'יומן שישי' ולעשות את זה".
חסון הסכימה לפרסם הבהרה, והתיק הסתיים בכך, ללא כל פיצוי כספי. מאז אותו תיק הספיק ארשיד לחזור לגישורים נוספים אצל גבריאלי. "בעיקר בכאלה שהצדדים בהם מקוטבים", הוא מדגיש.
הסיפור הזה ממחיש את היכולת של גבריאלי לסגור במהירות תיקים מורכבים - מלשון הרע ועד סכסוכים כספיים - יכולת שהפכה אותו כנראה למגשר המבוקש ביותר בשוק. עד כמה מבוקש יכול להעיד זמן ההמתנה לגישור אצלו: המועד הפנוי הבא הוא בספטמבר. זה המון זמן, אומרים עורכי דין, אבל אתה גם יודע שבזה תסיים את התיק.
את הגישורים מנהל גבריאלי ממשרד צנוע הממוקם מעל מרכז מסחרי בכפר-סבא. "בפעם הראשונה שהגעתי אליו לפני 5-4 שנים, בסכסוך בין שתי קבוצות משקיעים בחו"ל", נזכר עו"ד יוסי בנקל, מראשי משרד ראב"ד מגריזו בנקל, "לא הבנתי למה אני צריך לבוא מתל-אביב לכפר-סבא. הגעתי למשרד לא מרשים במיוחד, והסיטואציה נראתה לי על גבול ההזוי; הלקוחות שלי התגוררו בארצות-הברית, ההשקעה הייתה בגרמניה, ואני מגיע לגישור בכפר-סבא.
"מאז הייתי אצלו בעוד 7-6 גישורים, ומה אני אגיד לך? יש לו את זה. חוץ מידע משפטי, יש לו את היכולת לתמרן אנשים באופן חיובי, לתפוס מה כואב אצל כל אחד מהצדדים, ואת הכול להכניס ל'תנור', ולהוציא 'עוגה' שהיא פשרה. אין לו כמובן 100% הצלחה, אבל מהניסיון שלי עם מגשרים, יש לו הרבה יותר הצלחות מכל אחד אחר, ובאופן משמעותי".
"הוא לא מוותר", מוסיף עו"ד משה בלטר, ראש משרד בלטר-גוט-אלוני. "הוא לא נותן לצדדים מנוח עד שהוא לא משיג הסדר. הוא קורא להם שוב ושוב ומביא עוד הצעה, ואם הוא רואה שזה לא עובד, הוא מביא הצעות נוספות. הוא כמו רוטוויילר, לא מוותר, אבל בנחמדות ועם רעיונות חדשים. היו לי אצלו אולי 15 גישורים, בהם כאלה שלא האמנתי שיוכלו להגיע לפתרון. את כל התיקים הוא סיים בהסכם פשרה".
שיטת גבריאלי
גבריאלי, בן 50, נולד וגדל בכפר-סבא, ומתגורר בה גם כיום. אשתו היא מאמנת כושר בהולמס פלייס, ולזוג יש 4 ילדים - הבן והבת הגדולים משרתים בצבא - הבת קצינה בשריון, והבן ביחידה מובחרת. "הוא נורא גאה בהם, מדבר עליהם הרבה", מספרת עו"ד טלי ליבליך, שותפה בכירה במשרד ליבליך-מוזר, שמכירה את גבריאלי היטב.
את השירות הצבאי עשה גבריאלי בסיירת שקד ולאחר השחרור למד משפטים ופילוסופיה. בתחילת דרכו עבד אצל עו"ד ארנולד שפאר המנוח בירושלים. לאחר מכן פרש ופתח משרד המונה כיום 7 עורכי דין העוסקים בתחום האזרחי-מינהלי והמסחרי. במקביל, ובמשך תקופה מסוימת, עסק גם בפוליטיקה מקומית ובין היתר שימש כסגן ראש עיריית כפר-סבא מטעם מפלגת העבודה.
לפני כ-10 שנים החל גבריאלי לעסוק בגישור. תיק הביא תיק, ובמהלך השנים הגישור הפך לעיקר עיסוקו. למרות זאת, המשרד נשאר בכפר-סבא ולא נדד למגדלים הנוצצים החביבים על רבים כל-כך מעורכי הדין.
"בפשטות של המשרד שלו יש אמירה", אומר עו"ד תמיר גליק, שותף בכיר בליבליך-מוזר. "זה שונה מאשר להגיע לקומה ה-50 בעזריאלי. יש בזה נון-קונפורמיזם מקסים בעיניי".
רשימת הסכסוכים שהגיעו לגישור אצל גבריאלי, לא רק ארוכה, אלא גם מגוונת וחוצת תחומים: בידור, עסקי ולשון הרע. כך, למשל, בכל הנוגע לאמנים גישר גבריאלי בסכסוך בין אריק איינשטיין המנוח למנהלו מיכאל תפוח בסכסוך על כספים; בסכסוך בין רמי קליינשטיין וריטה, שיוצגו בידי עו"ד בעז בן-צור, לבין הליקון, שיוצגה בידי עו"ד שוקי חורש - שוב, על כספים שלטענת האמנים לא הועברו להם; בסוג אחר של עסקי שעשועים הוא גישר בתביעה שהגיש משתתף "האח הגדול", סער שיינפיין, נגד ההפקה, בגין מה שמוכר בציבור כ"פרשת הכדורים הפסיכיאטריים".
בתחום הסכסוכים העסקיים, הוא מגשר בין יוסי מימן לבין מי ששימש יד-ימינו - נמרוד נוביק, שטוען שלא קיבל את חלקו בעסקת הגז עם מצרים (שמאז, כידוע, קרסה) ודורש 30 מיליון שקל; הוא גישר בסכסוך שבין ארקדי גאידמק לאחים ויליגר סביב רכישת השליטה בויליפוד ובסכסוך בין מפרקי הכי ישיר לבין הפניקס סביב רכישת נכסי הכי ישיר.
בתיקי לשון הרע רשימת הגישורים של גבריאלי עצומה (וזה גם המקום לציין כי הוא גישר גם בתיקים שבהם היה "גלובס" אחד הצדדים). המוכר שבהם, שבו דווקא לא הצליח, הוא כנראה התביעה שהגיש ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, נגד פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, בשל דברים שאמר האחרון בראיון למוסף "הארץ".
מקרים אחרים הם נצ"מ יורם לוי, שתבע את התוכנית "עובדה" ואת אילנה דיין על פרסומים סביב מעורבותו בפרשת פריניאן; תביעתו של רענן דינור נגד "דה מרקר" על כתבה שהכתירה אותו כמלך המינויים הפוליטיים; מד"א נגד מוטי גילת ו"ישראל היום" על סדרת כתבות שפרסם ועוד ועוד.
מה בדיוק קורה בגישורים הללו? כיצד מצליח גבריאלי להשפיע על הצדדים, שבמקרים רבים טעונים רגשית וששים אלי קרב? רביב דרוקר, שתבע את "ידיעות אחרונות" בשל כתבה שפורסמה אודותיו, מספק הצצה קטנה. "בתום הליך משפטי של שנתיים, שהתנהל רוב הזמן בגישור", כתב דרוקר בבלוג שלו, "סוכם על ההסדר הבא: 'ידיעות' יפרסמו הבהרה בה ייכתב שהכתבה ההיא לא התכוונה להטיל דופי ב'יושרה האישית והמקצועית' שלי".
"אני חייב להודות", פרס דרוקר את לבטיו בפני קוראיו, "שאני לא בטוח שקיבלתי את ההחלטה בצורה כל-כך מושכלת. כמו רבים, אני מניח, יש לי נטייה לעטוף באריזה רציונלית מרשרשת, החלטות שבאות ממקומות בכלל אחרים. אחרי הכתבה, הייתי נחוש ולוחמני. רציתי צדק, נקמה. אבל אז השופטת מציעה גישור, ועורך הדין שלך מסביר לך שזה לא ייראה טוב אם תגיד לא, ובעצם למה לא לנסות, והנה 'ידיעות' כבר מסכימים. אתה הולך לגישור ועוד גישור, וזה נמשך ונמשך, והמגשר, עמוס גבריאלי, מסרב לוותר, פשוט מסרב (הלוואי עלינו מגשר כזה בתהליך השלום), גם אחרי שזה התפוצץ פעם ועוד פעם. בינתיים עוברים חודשים ארוכים. אף אחד כבר לא זוכר את הכתבה. אש הקרב דועכת. אתה מרגיש כמו לוחם שנשאר להילחם מלחמה שנגמרה ומוכן לקחת הבהרה צנועה שתסתור את הכתבה ההיא, עבור מתי המעט שעוד זוכרים אותה".
*** הכתבה המלאה - במגזין G